מינימל קומפקט בהופעה: חיים בהווה נצחי
פגישת המחזור החמישית של מינימל קומפקט, יקירת שנות השמונים שמעולם לא התיימרה לצלוח את השנים שאחרי הפירוק, היתה מהודקת ורלוונטית, בלי לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה. בעבור הדור ששמר לה חסד נעורים - זו היתה סיבה למסיבה, אולי אפילו טובה יותר מהמקור
"תודה רבה שהמצאתם אותנו שוב", אומר רמי פורטיס לקהל הבארבי התל אביבי, שבא לראותו אמש (ה') באיחוד החמישי במספר של יקירת האייטיז מינימל קומפקט. "אחנו חיים בהווה נצחי, זה לא מובן מאליו" - וייתכן שהוא יותר צודק משנדמה לו.
אותו הווה נצחי שהוא מדבר עליו נע על ציר זמן של 4 שנים, בין איחוד אחד של מינימל למשנהו. פעם ב-2008 (לרגל יום הולדתו ה-60 של סמי בירנבך), בהמשך 2012 (אז ציינו יום הולדת 60 למקס פרנקן) והפעם ב-2016, כשהתירוץ לאיחוד הוא 35 שנים לצאת המיני-אלבום הראשון. אבל מי צריך תירוץ כשיש ביקוש - ובהחלט היה כזה, מה גם כשהטרנד הנוכחי במוזיקה הוא איחוי פצעים וחזרה למקורות. הנה תראו, אפילו LCD סאונדסיסטם חזרו להופיע, ואם הם כבר הספיקו להתפרק אז אין סיבה לא לאחד מחדש גם את מי שהיוותה להם השראה לא קטנה.
כן, זו שעתם היפה של הקאמבקים, האייטיז והניינטיז שבים אלינו בצרחות. אולי נוסטלגיה היא עניין מחזורי, אולי זה הרצון לעשות קופה. ייתכן שהווה לא ברור ועתיד נתון בסימן שאלה יוצרים ערגה אל אז, כשעוד מותר היה לדבר על הכאב, קצת לפי שמקהים אותו בכוח.
עוד ביקורות הופעות ערוץ המוזיקה של ynet:
"הטרובדור": קלאסיקה ישנה לשנה החדשה
אנריקה איגלסיאס בישראל: אי בודד של אהבה
יהונתן גפן ואפרת גוש: היא מתמסרת, הוא מתחמק
כך או כך, כל חזרה של מינימל לשטח היא סיבה למסיבה, ועם כל "סיבוב" הופעות איחוד נדמה שהגרסה המתקמבקת מהודקת, אם לא טובה יותר מהמקור. על אף שהגלגול המקורי לא הסתיים בטוב, הבגרות, הבשלות והזמן מוציאים את המיטב מחברי הלהקה הזו. להקה ששנות פעילותה לא היו רבות, ויצירתה תחומה בגבולות ברורים של תחילת עד סוף שנות שמונים.
מינימל היתה להקה של דור ספציפי (היא מעולם לא גלשה באמת אל שנות התשעים והאלפיים), ואותו דור שומר לה חסד נעורים גם היום. הקהל בבארבי אמנם כלל, בסקירה כללית, בעיקר בני 30 ומעלה, ואלו כבר מזמן נשבעו אמונים למלכה שפיגל. גם האיחוד של פורטיסחרוף בקיץ האחרון, כך נראה, לא יצר אצלם שובע.
לא משנה כמה זמן עבר, מינימל קומפקט היא מכונה מדויקת, תעשייתית ומשומנת. הרכב לקהל שמעולם לא היה זקוק למבנה קלאסי של בית-פזמון. מצד אחד היא מכאנית - "Take Me Away" הוא תענוג רפטטיבי מהפנט למי שמוכן לשקוע בו. אין בה תנועה מיותרת. מצד שני היא יצרית ומסוכנת, אוריינטלית בקצוות, נקודת מוצא ששבים אלי פורטיס וסחרוף לא אחת ביצירתם במסגרת קריירות הסולו שלהם. "When I Go", להבדיל, שברירי ופגיע.
הם גועשים כמו ב-85', השנים רק החמיאו ל-"This Scent Of Love". המחווה הקצרה לדיוויד בואי עם "Space Oddity" לא נמתחה זמן רב מדי, התחברה מיד ל-"Dedicated" ויותר משניסתה לרגש בכוח (ואלוהים יודע שהיו לא מעט מחוות שניסו לעשות זאת בשבועיים האחרונים), בעיקר הרגישה כמו כבוד אחרון למי שניתן למתוח קו ישר בין יצירתו ליצירתם. קונספטואלית, צלילית - תבחרו אתם.
נחמד לראות את פורטיס מנגן בגיטרה, מספק את מנת הטירוף שלו לצד סחרוף המרקד, כמו מאזנים את הצד השני של הבמה - זה של בירנבך ושפיגל, שממעט לזוז. גם היום כמו פעם, מינימל היא להקה של ניגודים. מוזיקה לנוע לצליליה, לרקוד לה, ועם זאת מוזיקת טראומה, יש שגידו - בעיקר דור של צעירי מלחמת לבנון שנפלטו אליה וצרכו אותה כמעט כצורך הכרחי. להקה ישראלית שעשתה את זה בניכר 20 שנה לפני שזה נהיה אפשרי, זמין ואופנתי, ומצד שני - כל כך מחוברת לקרקע כאן.
מדהים לחשוב כמה אנשים יכולים ללכת קדימה ולא לזוז מילימטר. גם אם כל אחד מהם היום עושה את ענייניו (בירנבך הוא די ג'יי מורפיאוס, שפיגל ממשיכה ליצור לצד קולין ניומן, על האחרים אין צורך לפרט באמת), פעם בכמה שנים הם מתאחדים לפגישת מחזור, כמו ברית או שבועה, ומשחזרים נקודה ספציפית בקיום שלהם ושל הקהל שלהם.
איחוד של מינימל קומפקט הוא קפסולת זמן שלא משחקת על בלוטות הנוסטלגיה, וממשיכה להיות רלוונטית היום כמו שהיתה אז (אולי אף יותר). לכו לראות אותם אם יש לכם ההזדמנות, מדובר במאורע נדיר שקורה אחת לארבע שנים. עד 2020 הרבה יכול לקרות. מי יודע? אולי עד אז כבר לא יהיה להם תירוץ.
