שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "ספוטלייט": ראוי לפוליצר, לא לאוסקר

    המבקרים האמריקנים משבחים, והאוסקר נראה בהישג יד, אלא שלמרות הנושא הנועז של "ספוטלייט" - מאבקם של עיתונאים לוחמניים בכנסייה הקתולית שמאפשרת ניצול ילדים - מדובר בדרמה נטולת מעוף קולנועי. זהו סרט מודע לחשיבותו. מודע מדי. כאלה שמצופה ממך לצפות בהם בליווי הרצאה מקדימה של אילנה דיין

     

    "ספוטלייט" ("Spotlight"), המסתמן כרגע כמועמד המוביל לזכייה באוסקר, הוא לכאורה סרט שעניינו עיתונאים נחושים החושפים את ניצולם המיני של ילדים על ידי כמרים קתוליים בבוסטון. למעשה, זהו סרט שמעלה על נס את העיתונות המודפסת - הוא אפילו כולל אותו מונטאז' קלאסי המוכר מסרטים רבים לפניו של מכונות דפוס פועלות במרץ וערימות-נערמות של עיתונים טריים - דווקא בתקופה שבה היא נוחלת תבוסה מול האינטרנט.

     

    עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:

    האיש שנולד מחדש

    לפני שניפרד

    דיפאן

    למה עזבתני

     
    הטריילר של "ספוטלייט"

    הטריילר של "ספוטלייט"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אבל "ספוטלייט" - שארגוני המבקרים באמריקה אינם חדלים מלהעטיר עליו אותות ושבחים - הוא גם לא יותר מדרמת טלוויזיה קורקטית, שזכייתה באוסקר (אם אמנם כך יקרה) תצביע בעיקר על חשיבותו של הנושא (עיתונות אמיצה, מערכת כנסייתית מושחתת) יותר מאשר על מורכבות אמנותית ופוליטית.

     

    הבמאי והשותף לכתיבת התסריט, טום מקארת'י (ש"הסנדלר" בבימויו מתמודד במקביל בתחרות הראזי לסרטי הנפל של השנה – בעיקר בגלל היותו של אדם סנדלר המושמץ כוכבו הראשי), אולי ראה לנגד עיניו את "כל אנשי הנשיא" המעולה, על עיתונאי הוושינגטון פוסט, בוב וודוורד וקרל ברנסטין, שחשפו את פרשת ווטרגייט (בנו של בן בראדלי, שהיה אז העורך המיתולוגי של הוושינגטון הפוסט, הוא עורך הבוסטון גלוב בתקופה בה מתרחש "ספוטלייט". מגלם אותו ג'ון סלאטרי). אבל אם "כל אנשי הנשיא" ייצג את העיתונות המודפסת בשיאה - זה שלפנינו מתרחש ברגע שלפני תחילת הסוף.

     

    יש משהו נוגע ללב באופן שבו "ספוטלייט" שב ומציג את העיתונאי כגיבור ולוחם-צדק. פגשנו דמויות כאלה בכמה מסרטי הוליווד הקלאסית ("הסכם ג'נטלמני" מ-1947 שבו גילם גרגורי פק עיתונאי ואיש מצפון המתחזה ליהודי על מנת לחשוף אנטישמיות בחברה האמריקאית), ובמותחני הפראנויה של שנות ה-70 (ע"ע "כל אנשי הנשיא" ו"המעקב"), שבהם יצאו עיתונאים לחקור מהלכים קונספירטיביים אפלים בחלונות הגבוהים של הפוליטיקה האמריקאית. כמוהם, "ספוטלייט" הוא סרט על כוחה וחשיבותה של עיתונות - רצינית, חוקרת - ברגע הנוכחי שבו מצוינת בעיקר שקיעתה.

     

    גיבורי "ספוטלייט" הם צוות מחלקת התחקירים של הבוסטון גלוב. אלה כוללים את מייק רזנדס (מארק רופאלו), סשה פייפר (רייצ'ל מקאדמס), מאט קרול (בריאן ד'ארסי ג'יימס) והעורך וולטר "רובי" רובינסון (מייקל קיטון). הסיפור נפתח כאשר העורך החדש של הגלוב, מרטי בארון (ליב שרייבר), רוצה לטלטל את העיתון המנומנם מדי לטעמו, ומבקש מהארבעה כתבת תחקיר (פולו-אפ) לטור שהתפרסם לאחרונה ועסק בכומר מקומי שניצל מינית ילדים במשך 30 שנה.

     

    השנה היא 2001, ואירועי 11 בספטמבר שמתרחשים מאוחר יותר דווקא מעצימים את מעמדה של הכנסייה המנחמת, ושמים בצל את החקירה שמובילה בסופו של דבר לאיתורם של לא פחות מ-87 כמרים החשודים בניצול מיני (באחת הסצינות העזות והמשונות בסרט מתדפקת סשה של דלת ביתו של כומר לשעבר, שאף מודה באוזניה במעשים המגונים שביצע). מפגש עם עורך דינם של כמה מהקורבנות, מיטשל גרבדיאן (סטנלי טוצ'י), מבהיר שהכנסייה הקפידה לקבור במשך השנים מסמכים מפלילים, ובהמשך מתברר שאפילו מערכת הבוסטון גלוב עצמה הייתה שותפה להסתרה.

     

    אלא שסרטו של מקארת'י (שכתב וביים גם את "אנשי התחנה" ו"האורח") הוא, אחרי הכל, יצירה בנאלית למדי, עבודה תסריטאית קלה שמציבה ערכים ליברליים של צדק ורדיפת האמת מול המערכת הכנסייתית החשוכה ועורך הדין החלקלק (בילי קרודאפ) שסוגר בעבורה את העניינים בשו-שו. הם אבירים במסע צלב, לא דמויות של ממש - למעשה, איננו יודעים כמעט דבר על חייהם הפרטיים של הארבעה. סמלים של עבודה עיתונאית מאומצת ונאמנה, שוברי שתיקה, ולקראת סופו של הסרט מתאפשר כמעט לכל אחד מהם להפריח סיסמאות דידקטיות של אחריות ואתיקה עיתונאית. "ספוטלייט", במילים אחרות, הוא סרט מודע לחשיבותו. מודע מאוד. מודע מדי. מסוג הסרטים שמצופה ממך לצפות בהם בליווי הרצאה מקדימה של אילנה דיין.

     

     

    האירוניה, שהסרט אינו מתעלם ממנה (גם אם לא עושה עם זה דבר), היא שהעורך החדש, הלא-בוסטוני, שמתניע את החקירה הוא יהודי. הוא זה שגם מכריז כי מטרת התחקיר היא "המערכת כולה", ולא תפוח רקוב כזה או אחר. ההצהרה הזו מכתיבה במידה רבה את אופיו של "ספוטלייט" שעוסק בנאורות לבנה וליברלית, והופך את העיתונאי הנחוש והמכה על חטא לגיבור המוסרי והמוסרני שלו. קורבנות ההתעללות המינית כמעט ואינם מעניינים אותו, ואינם אלא אמצעי לאפשר לברק האמפטי והלוחמני לנצוץ בעיניהם של צוות התחקירנים.

     

    האם הסרט אומר משהו על התופעה חוץ מאשר לתאר אותה כמגפה בקרב כמרים (אנחנו אמורים להשמיע "וואו!" כאשר מתבררים המספרים)?לא ממש. זהו סרט זחוח מעצם חשיבות הנושא והיותו ב"צד הנכון", והוא מתענג על המראה של רייצ'ל מקאדמס ממלאת את פנקסה ברשימות וציטוטים, או על הדמות התזזיתית שמגלם מארק רופאלו שמכריזה אחת לכמה זמן את המסר של הסרט.

     

    "ספוטלייט" אינו סרט רע. אבל הוא מדגים עשיה קולנועית יבשושית, כזו שעוקבת אחר מהלכי הסיפור - שהוא מעניין וחשוב, ללא ספק - ואינה מתעכבת על מורכבות והעמקה בכל הנוגע לדמויות ולהשלכותיה של הפרשה. מוזר, משום שבסרטיו הקודמים השכיל מקארת'י לעצב בהצלחה דמויות שוליות או אפרוריות בעלות נגיעה אקסצנטרית - ננס שעובר להתגורר בתחנת רכבת נטושה ("אנשי התחנה"), או פרופסור מסוגר שמתוודע לעולמם של מהגרים ("האורח"). בעבודתו הנוכחית הוא נע אל המרכז, אך מותיר את מעלותיו בשוליים.

     

    "ספוטלייט" (ארצות הברית) - במאי: טום מקארת'י. שחקנים ראשיים: מייקל קיטון, מארק רופאלו, רייצ'ל מקאדס, בריאן ד'ארסי ג'יימס, ג'ון סלאטרי, ליב שרייבר, סטנלי טוצ'י ובילי קרודאפ. אורך הסרט: 129 דקות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים