להתרחץ בתוך הר געש: גואטמלה מחכה לך

בשיתוף מלכת המדבר

"אם יש שניה שהיא יותר מרנינה מליקוק הדבש עצמו, זו השניה שלפני הליקוק. הדודה של פו קוראת לה - השניה שאין שניה לה" (פו הדב/ א.א. מילן)

ילדתי את הראשונה בגיל 20 ואת החמישי בגיל 40 - בין לבין מלהטטת בין עבודה, תארים, זוגיות, מעט ספורט לתחזוקה, כריכים, אסיפות הורים, הסעות לחוגים, לקוחות ומה לא.

טבע עוצר נשימה(צילום: גלי תמרי)

מתחילה מחדש

כבר שבועיים שמונח לו בפינה בבית ארגז בו אני עורמת ציוד למסע

"מלכת המדבר" לגואטמלה. ההתרגשות בשיאה. לא פשוט לעזוב בית הומה ופועם ל-11 יום. כלומר, לי לא פשוט, כי הם שיחררו כבר מזמן.

לובשת את ה"מדים"- החולצה האדומה ומכנסי הטיולים, והלב מתמלא גאווה. שנים של חלומות עומדים לעלות, בעוד כמה שעות, על המטוס ולהמריא אל מעבר לאוקיאנוס.

יש לי משפחה חדשה. אנחנו ארבע נשים שהמלווה הכריזמטית שלנו כל כך השכילה לצוות ל"ג'יפ מס' 9" - הג׳יפ שהולך להיות הבית הנודד, המועדון וה"זולה" שלנו, כור ההיתוך. ויש את המשפחה המורחבת בה את מוצאת כל כך הרבה אופציות וחיבורים לנשים מרתקות שהסיכוי שדרכיהן היו מצטלבות בארץ, שואף לאפס.

זה מרגיש כמו סצנות מתוך "אמא מחליפה" בהן יש לך אפשרות "להציץ", כשמתאפשר וכשזה בסדר, לתוך חיים של בנות שכולן עתירות נסיון, כל אחת בתחומה, ולהחליט מה כדאי לאמץ עם שובך לארץ ועם מה טוב לך כמו שאת.

הנחיתה בגואטמלה - אני באה לבלוע את כל מה שאפשר - הנחיתה בגואטמלה היפייפיה הרגישה לי כמו נחיתה לתוך הקרביים של קלידוסקופ ענקי. בליל של צבעים חזקים, ססגוניות שניבטת אלייך מכל פינת רחוב, מכל בית מט ליפול שבדרך, מצמחית יער טרופית, דוכני אננסים ומנגו בגדלים שלא ראיתי בחיים, לידם עומדים ילדים גואטמלים- אינדיאנים ומנופפים לנו בידיהם הקטנות בחלפנו על פניהם.

חברות למסע, לצחוק ולאהבת הטבע(צילום: גלי תמרי)

"הקלידוסקופ" הזה ניכר גם בעירבוב הקולות והתחושות הנרגשות של 40 הרפתקניות- 10 צוותי נשים/ ג'יפים שכמוני, שמו שקים של מטלות בבית, איפסנו "קולות מעכבים" בארץ ופתאום כולנו היינו שם ילדות, מתלהבות מגילויים חדשים ומרשות לעצמנו לשיר, ללהג, לצחקק ולתת דרור ליצרים, להיזכר באותם צדדים שבנו שהשארנו עם הזמן מאחור.

לטעום, להקשיב, לספר, וזה היה לגמרי בסדר גם אם "לא בא לך" - "לא בא לך" לתקשר עכשיו, "לא בא לך" לחייך, "לא בא לך" לצחוק בקולי קולות. בדיוק עכשיו מתחשק לשבת בראש ההר, לנשום אוויר פסגות, להשקיף על אגם אטיטלן השליו שלמרגלותינו, הרי הגעש השפיציים מתנשאים להם מרחוק והנשמה טובעת בתוך תמונת הנוף העוטפת, מתמסרת ועוברת זיכוך.

ספר הזיכרונות שלי

המסע שלנו היה רצוף בשיאים, בכל פעם כשחשבנו ש"זהו" ו"כנראה שכבר לא יוכלו להפתיע אותנו יותר" - נפער לו הפה בפליאה. הטיפוס במעלה ההר לתצפית בסמוק שמפיי והרחצה בבריכות הטורקיז הקפואות באתר. הנסיעה בג'יפים, שהרגישה תמיד כל כך בטוחה, תוך תדרוך מקצועי של המדריכה ובליווי טכני של צוות שליווה אותנו במיוחד לצורך המטרה הזו לאורך כל המסע מחד, ומאידך העניקה לנו הזדמנויות להגיע למקומות בתנאי שטח אליהם אנחנו לא מורגלות, כמו חציית נהר כשהמים מגיעים עד סוף הגלגל.

וכמובן החוויה שאין מספיק מילים לתאר אותה בלאגונה צ'יקבאל, בתוככי הר הגעש שמילא את קרביו באגם מעורר התחושה של קדושה, בו האלים של בני המאיה יורדים ועולים בדמות ענן המחבק את המים שכל כך ירוקים מהשתקפות הצמחיה מסביב, ואז הוא מתרומם באחת ואחד המראות המרהיבים גורם לך להחסיר פעימה.

להתחבר עם הקהילה(צילום: גלי תמרי)

השאמאנית הזקנה ערכה את הטקס הקסום שלה ואפשרה לכל אחת מאיתנו לעשות קצת התבוננות פנימית ומתוך הדמעה האישית והגעגוע, להגיע לסוג של התעלות לא ברורה שיקח לי, יותר מאוחר בבית, כמה חודשים להבין אותה.

בכלל התחושה היתה של ספיגה אינסופית של קלט בלי יכולת לרדת ממש לעומקם של דברים- כמו להוריד בבת אחת המון אפליקציות לנייד ואח"כ, בזמנך החופשי, להתחיל לפתוח אותם אחת אחת, ללמוד ולנתח מה כל אחת מאפשרת ורק אז לקבל תחושה שמתחילים להבין את פשר הדברים.

לא סתם הן בחרו שם בגיאוגרפית את הסלוגן "כשתחזרי תביני". כנראה באמת מתוך הבנה עמוקה של התהליך הזה שאנחנו עוברות עם עצמנו במקום של שחרור שליטה מוחלט.

ואפרופו הטלפון הנייד- בכל כך הרבה מקומות אין קליטה, כך שבשלב מסויים את מבינה שהטלפון הוא מצלמה בלבד וכדאי שתתרכזי באמת בחוויה המקומית שלשמה הגעת ותשחררי גם את הקשרים לעולם האחר שלך שהשארת בבית. העמימות לוותה אותנו בוקר צהריים וערב.

לגבי הדרך, הארוחות, לוחות הזמנים, מקומות הלינה והמגע המפתיע עם האוכלוסיה המקומית. באחד הימים עצרה המדריכה כך סתם את השיירה בדרך, למראה בית תפילה אוונגליסטי שהתמלא באנשים, נכנסנו לשם בצניעות הכי גדולה והתקבלנו לתדהמתנו בזרועות פתוחות ובשירים בעברית של הכפריים שהוכיחו לנו עד כמה העולם קטנטן.

להכיר עולמות חדשים(צילום: גלי תמרי)

מחשבות על סוף והתחלה

הצוות המוביל - האמת שמהרגע הראשון צוות "מנגו" שלווה אותנו, נתן לנו את התחושה שכל אחת ואחת מאיתנו אכן מלכה. נולדנו מלכות בזכות והן כולן שם כדי ש"נממש את זכויותנו הטבעיות" ונתרכז בהנאה, בהרפתקאה הזו בצד השני של העולם. שם בדיוק הבנתי שיום אחד "כשאהיה גדולה" - אני רוצה להיות שכזו.

הגשמת חלום נוסף - עם החזרה לארץ יש מין כמיהה מתמדת שכזו לפגוש שוב ושוב את משפחתך החדשה. המשפחה שבבית כל כך רוצה לשמוע חוויות וגם את רוצה לספר. אבל, שום מילים לא יכולות באמת להסביר את הדבר המיוחד הזה שעברנו יחד ונרקם ביננו כמו אריג מופלא אליו כל אחת מביאה את השרוך הצבעוני שלה, והתוצאה יחודית לאותו אריג בלבד. מעין "סוד" שכזה שהומתק בינינו כמו חוזה וישאר שכזה לשנים.

מלכה באמצע הר געש(צילום: גלי תמרי)

ולא תאמינו. בדיוק בפברואר בשנה שעברה הגשמתי חלום וחזרתי לגואטמלה. הפעם בתור מלוות מסע בצוות "מנגו" שהוביל 32 מלכות חדשות בדרך לפגוש תרבות חדשה מעבר לים ואולי בדרך לפגוש שוב את עצמן.