תנו להם אוסקר, אבל רק כי אתם חייבים

"האיש שנולד מחדש"

המירוץ לאוסקר מזכיר קצת את הזירה הפוליטית בישראל. השמועות אומרות ש"האיש שנולד מחדש" איכזב רבים מבין המבקרים שצפו בו בהקרנות העיתונאים המוקדמות. חלקם ממש יצאו כועסים. אבל בהיעדר מתחרים באותו סדר גודל - כאלו שמעוררים הייפ אוסקר אמיתי - הבמאי אלחנדרו גונסאלס אינייריטו מוצא עצמו שוב בקדמת הבמה כמועמד המוביל לזכייה בפרס החשוב ביותר לסרט הטוב ביותר - אחת מ-13 הקטגוריות בהן הוא מתמודד, ביניהן גם זו של השחקן הראשי, בה יזכה ככל הנראה ליאונרדו דיקפריו. סוף סוף. 

"האיש שנולד מחדש" הוא הפקה שנולדה מחדש - או יותר נכון חזרה מהמתים (מה שהולם יותר את השם המקורי של הסרט "The Revenant"). הצילומים ביערות הקפואים של קנדה הסתבכו והתארכו. מרוב דובים לא ראו את היער, וגם לא את החזון של אינייריטו. או את הסוף שלו. מה שכן הגיע לסיומו הוא הכסף, ומי שבא לעזרתו של אינייריטו והציל את הפרויקט כולו הוא איש העסקים הישראלי ארנון מילצ'ן שהזרים מיליוני דולרים. הצילומים הושלמו, וניתן היה להשלים את העריכה, ולשלוח את אינייריטו לאוסקר כססיל ב. דה-מיל החדש. קולנוען יומרני שלא מתפשר על הרעיונות שלו. יעלה כמה שיעלה.

יש פה התענגות עצמית של חברי האקדמיה על קורות הפקת ענק ראוותנית, שכמעט וקרסה וניצלה ברגע האחרון. זה מגביר את חשיבותם העצמית של היוצרים ופטרוניהם. אבל הם אמורים לבחור את הסרט הטוב ביותר על פי מה שרואים על המסך - לא מאחורי הקלעים. ומה שנראה על המסך הוא נופים מרהיבים, עבודת צילום מורכבת בירוק-לבן של עמנואל לובצקי (שיזכה באוסקר בפעם השלישית ברציפות), ואת ליאו "נאנס" על ידי דובה, נורא סובל (מה שעשוי להסב עונג לכמה מהצופים שנמאס להם ממנו) וגונח. ומה עם העלילה? זה מרגיש שלאינייריטו נעצר באמצע, ומפה גם הכסף לא יכול היה לחלץ אותו.

אלחנדרו גונסאלס אינייריטו וליאו בשלג של קולומביה הבריטית

אנחנו מלווים את גשש (דיקפריו) במאבק הישרדות בלתי יאמן מול כוחות הטבע, וגם בני האנוש. הוא מוכרע על ידי יריב חזק ממנו, אבל זה הוא הסתגלן - לא החזק - ששורד בסוף. הוא אמריקאי, הוא אינדיאני, הוא נולד מחדש מתוך דובה או סוס, הוא חי והוא מת. הוא ליאו עם הבייביפייס, אבל עם זקן עבות. משתנה תוך כדי תנועה. ככה זה עם מורי דרך, וגם שחקנים. סיפור גאולה סתמי למדי. הבמאי מלחים אותו בגסות לטרגדיה של הילידים שנטבחו על ידי האדם הלבן - כדי להפכו לכבד משקל. חשוב. ממש כמו "אווטאר" רק בעולמנו. מחוספס. ממש כמו "מלחמת הכוכבים" - עם סוס מת על תקן טונטון. 

"להציל את מארק וואטני"

אם "האיש שנולד מחדש" הוא "אווטאר" על כדור הארץ, אז "להציל את מארק וואטני" (או בשמו הסביר יותר - "The Martian") הוא "האיש שנולד מחדש" במאדים. שוב, זהו גבר - הפעם אסטרונאוט - שמוצא עצמו לבד בסביבה עוינת. אלו לא הנופים הירוקים-לבנים של צפון אמריקה, אלא המדבר הצחיח של הכוכב האדום.

חיות בר מאיימות אין כאן, גם לא בני אדם עוינים, אפילו לא צמחיה. אם דיקפריו אתגר את צמחוניותו כדי לאכול כבד ביזון נא (ולהקיא בצילומים), פה מאט דיימון - כוכב על אחר על כוכב אחר - נאלץ להפריח את השממה ולגדל תפוחי אדמה. ולאכול אותם. תפוחי אדמה, וזהו. כמו בפולניה. גם פה הסתגלן מנצח, אך הוא עושה זאת בעזרת טכנולוגיה. אבל היא לא עוזרת להתמודד עם הלבד.

בגיל 78 רידלי סקוט הוא הבמאי שחזר מן המתים, אבל במקרה שלו האקדמיה לא מפרגנת. מועמדות לפרס בימוי הוא לא קיבל, למרות שסרטו הוא הראוי מכולם לפרס. הוא יצר דרמת מדע בדיוני חכמה, לא מופרכת, והדילמות שעולות בה רלוונטיות לנאס"א, כמו גם לצה"ל למשל: אחריות, קבלת סמכות, ושאלת הלא משאירים פצועים בשטח. כל הסוגיות הללו מטובלות בהרבה הומור משעשע, משעשע מדי. התנאים הקיצוניים, פחד המוות, הבדידות, ותפוחי האדמה - מול ההופעה השתקנית האובר-דרמטית של ליאו, דיימון לוקח את הבאסה בסבבה, ומדבר מלא - לעצמו. למה אי אפשר לאזן ביניהם?

"מקס הזועם: כביש הזעם"

הבשורה הגדולה של האוסקר השנה היא קבלתם של סרטי מדע בדיוני לא ריאליסטים לאליטה הקולנועית של האקדמיה - ולא רק בגלל החידושים הטכנולוגיים האדירים שהם מביאים איתם כמו במקרה של "אווטאר" ו"כוח משיכה" בעבר. במקרה של "מקס הזועם: כביש הזעם" האפקטים אינם פורצי דרך כמו הנ"ל, אבל העולם שעיצב הבמאי ג'ורג' מילר שובה את הלב ובעיקר את העיניים. זהו קסמו של הסרט, וגם הבעייתיות שבו: הוא מפציץ אותנו נון-סטופ בוויזואליה מרהיבה, אקשן בלתי פוסק, קרבות מגע, מרדפים מאובקים, ברנשים מעוותים וחתיכות יפהפיות. מה מחבר בין כל אלה? אולי גז. 

מילר הוא קולנוען שאפתני וייחודי. בשנות השמונים הוא הביא למסך את החזון הפוסט-אפוקליפטי שלו עם טרילוגיית "מקס הזועם" המקורית, אלא שמאז החזון הזה הפך לשגור בקולנוע המסחרי. היום הבמאי האוסטרלי לא מציע תחליף נרטיבי, אז הוא מתדלק אותו בסצנות האקשן הממונעות, בהשתתפות טום הארדי, שרליז ת'רון והגרציות שלה, וגם הנבל הגרוטסקי והסנג'רים שלו. הרבה רעש בוקע ממנועי הרכבים שלהם, אבל דיאלוגים מפרים לא תשמעו שם. גם אי אפשר לזהות קו עלילתי אחד. הסרט מחשב מסלול מחדש בכל רגע, בלי נקודת התחלה או סוף. הנסיעה זה כל מה שחשוב כנראה.

"מכונת כסף"

האתגר הכי גדול של יוצרי "מכונת הכסף" אדם מקיי וצ'ארלס רנדולף (הבעל מילי אביטל, וגם תסריטאי בזכות עצמו) היה לקרוא, לכתוב, ולעשות א-לונג סטורי שורט מ"The Big Short" - ספרו עב הכרס של מייקל לואיס מ-2010, שסוקר את המהלכים שהביאו לקריסת וול-סטריט שנתיים לפני כן, ועברו מתחת לאף של אלו שהעדיפו למלא את נחיריהם בקוקאין ולהסיט את מבטם מהנתונים. וכאן כאמור האתגר של היוצרים: שהצופים לא יסיטו את מבטם ממה שמתרחש על המסך, וכן - גם מהנתונים.

לצורך כך הצטייד הבמאי מקיי בקאסט משובח שקשה להסיר ממנו את העיניים: כריסטיאן בייל הנהדר (בטוויסט הנוכחי כאנליסט מבריק שתום עין), ריאן גוסלינג, סטיב קארל ואפילו בראד פיט שגם הפיק. הם מגלים כולם כרישים ששוחים בוול סטריט נגד הזרם. הם מזהים את הכשלים בשוק הדיור האמריקני המבטיח, ומהמרים נגדו. מילים, מילים, ומספרים, מספרים. כל כך הרבה אינפורמציה מסובכת מוזרמת אלינו מהמסך. קשה להבין, ובטח להרגיש מה בדיוק קורה. האמת היא שאם רוצים ללמוד משהו, עדיף לצפות בדוקו המעולה "Inside Job", למרות שלא תמצאו שם את מרגו רובי באמבט קצף.

"גשר המרגלים"

ברוכים הבאים להיסטוריה פרק ג' בבית הספר של סטיבן שפילברג. אחרי שלימד אותנו על קורות העבדות באמריקה ("אמיסטד", "לינקולן"), על מלחמת העולם הראשונה ("סוס מלחמה") ועל השואה ("רשימת שינדלר"), הגיע המבוא למלחמה הקרה עם "גשר המרגלים" שחוזר לפרשת החלפת השבויים ב-1962 - מעין עסקה סיבובית בבני אדם שכללה את ארצות הברית, ברית המועצות ומזרח גרמניה. זכרונות מתקופה לא סימפטית בתולדות האנושות.

שפילברג הוא במאי מקצוען, ועל כך יש לסרטיו המהוקצעים והמהודקים מנוי של קבע באוסקר. אבל מבחינה סגנונית הוא חסר ייחוד ונבנה בעיקר על יכולותיו כמספר סיפורים. מרגש, עם קצב טוב וחוש נדיר לחתירה לעבר השיא. אבל מה קורה כשפשוט אין שיא? זה מה שקורה בשיעור שלפנינו. טום הנקס מככב כעו"ד ג'יימס ב. דונובן שנאלץ לתמרן בין המעצמות לטובת האדם הפשוט - המרגל הסובייטי רודולף אייבל. מארק ריילנס, המועמד לפרס השחקן המשנה, מגלם אותו - איש מאופק וקר רוח, בעיקר קורקטי כמו הסרט חסר המעוף הזה.

"ברוקלין"

הסוגייה המדוברת ביותר לקראת טקס האוסקר היתה היעדרותם של השחקנים והבמאים השחורים. אפשר אולי להסביר את זה בנוכחות המוגברת של האירים באירוע הנוצץ. שלושה מבין שמונת המועמדים לסרט הטוב ביותר נוצרו על ידי אירים, וחלקם אף עוסקים במורשת של האומה המפוארת מהאי הבריטי. בהזדמנות זו נזכיר שגם דמותו של יו גלאס, אותו מגלם דיקפריו ב"איש שנולד מחדש", היה אף הוא ממוצא אירי, וכך גם דואנל גליסון שמככב בסרט לצדו של ליאו, וכן בדרמה התקופתית "ברוקלין" של ג'ון קרואלי. היא זו שתפתח עבורנו את נדידת הג'ינג'ים להוליווד.

"ברוקלין" היא נקודת הסיום של העלילה השגרתית, שמתחילה בצד השני של האוקיינוס האטלנטי באירלנד בשנות ה-50. מסע של צעירה (סירשה רונאן) אל הלא נודע בניו יורק, ממשיך כרומן רומנטי שמתעלה על הגעגועים לארצה ומשפחתה. בסך הכל סרט פשוט מאופר היטב ברוח התקופה, אבל לא כזה שאומר יותר מדי עליה. קשיי ההתאקלמות? כנראה שמדובר בעניין רגשי בלבד, לא כלכלי-הישרדותי. זה קצת מרגיז על רקע גל פליטים פושטי היד שזורם לאירופה - אלא אם כן אנחנו מדברים על ישראלים צעירים ומבוססים שגילו: אהבת מולדת זה יפה, עדיף להרגיש אותה מרחוק בברלין. 

"חדר"

המועמד המפתיע של האוסקר השנה הוא הדרמה האינטימית של לני אברהמסון האירי "חדר" - הפקה אירית-קנדית צנועה, שמגיעה עד הלום בזכות הופעה מעולה של ברי לארסון כאישה צעירה שמגדלת את בנה הקטן במבנה מסוגר אליו נחטפה לפני שנים. היא, שעומדת לזכות באוסקר לשחקנית ראשית, והילד שלצדה ג'ייקוב טרמבליי, מוליכים את הדרמה למקום נוגע ללב - פחות בחלקו הראשון שמתרחש בכלא הפרטי שלהם, ויותר כשהם נמלטים ומנסים להתמודד עם המציאות שבחוץ. רגש יש פה למכביר, פסגות ונקודות שפל, אבל אין כמעט לוקיישנים. החדר קטן, וכך גם הסרט. אישי וצנוע מדי לאוסקר.

"ספוטלייט"

מי שהתחיל את המירוץ לאוסקר כיריב הגדול של "האיש שנולד מחדש" (ואיבד מומנטום מאז), הוא היפוך כמעט מושלם שלו - הסיפור מרתק, מחכים ומצמרר אבל התפאורה מסביב צנועה, אפשר להגיד דלה. "ספוטלייט" מתבסס על מקרה אמיתי שאירע לפני יותר מעשור בעיר הכי אירית בארצות הברית, בוסטון. מטרופולין שמרני עליו חולשת הכנסיה הקתולית, בחסותה נעשים חטאים - מהסוג שמתואר ב"חדר". הבמאי טום מקארת'י (כן, גם הוא ממוצא אירי) לא צריך לעשות הרבה כדי לשגר את העלילה שגיבוריה הם צוות התחקירנים המסור של עיתון הבוסטון גלוב שחשף את הפרשה.

הדרמה עוכרת השלווה היא במידה רבה קינה לעיתונות של פעם, שהעוסקים בה גיששו באפלה, חפרו במקומות אסורים, וביצעו חקירה עצמאית - בלי לחפש מקורות באינטרנט. במקרה של תחקירני ספוטלייט הם גילו כמרים שניצלו מינית ילדים, וממסד עשיר וכוחני שמגונן עליהם. במקום ליירט כומר פוחז כזה או אחר ולחגוג את פרסום שמו כאתר רכילות - הם יוצאים נגד המערכת כולה. זה פחות צהוב, הרבה יותר שחור. וחשוב לחברה. מייקל קיטון, מארק רופאלו והאחרים מרשימים, והם מצליחים לנער אותנו במציאות - אבל לא את התחושה כאילו אנו צופים בפרק מסדרת טלוויזיה - מועמדת לאמי, לא לאוסקר.

ynet יעביר עידכונים מטקס האוסקר לאורך כל הלילה, מפתיחתו ב-3:30 ועד סיומו ביום שני בבוקר.