הניתוח שהפך את הפנים הזועפות של מור - למחייכות

בעוד כמה חודשים, כשאסאל מור יתגייס לצה"ל, איש לא יוכל לדעת שהפנים המחייכות שלו, הלסת המעוגלת ומבטו החם נראו עד לאחרונה ממש אחרת.מור, תלמיד ישיבת הסדר, סבל עד לא מזמן מתסמונת הלסת ההפוכה, שפגעה מאוד במראה שלו.

"מדובר במצב שבו הלסת העליונה ממוקמת בעמדה אחורית ביחס ללסת התחתונה, שבולטת קדימה", מסביר ד"ר דורון רוזן, מנהל היחידה לפה ולסתות במרכז הרפואי מאיר.

"אם לא די בעיוות האנטומי הזה, ממחקרים עולה שאצל מרבית הלוקים בתסמונת הזו העיניים כאילו מגולגלות מעלה, כך שהלבן שבעיניים בולט. זה גורם למבט שנראה מאיים וללוק שזכה בפי העם לכינוי 'המבט העברייני'. מי שסובלים מהעיוות הזה בעצם אכלו אותה פעמיים: פעם בשל הקשיים הפיזיים ופעם נוספת בגלל הרושם שהם משאירים על הסביבה".  

עכשיו, כשכל זה מאחוריו, מור כבר אינו נבוך לדבר על הזמנים שבהם נראה אחרת. "עד גיל 5, כך מספרים לי הוריי, הייתי ילד רגיל עם פנים רגילות. ואז הם הבחינו שמשהו שונה מתחיל לקרות, משהו שמתבטא בחוסר סימטריה בין הלסת העליונה לתחתונה", הוא מתאר.

אמו לא חיכתה, ומיהרה עם בנה למרפאה אורתודנטית לאבחון הבעיה. "האורתודונט המליץ על ביצוע ניתוח תיקון כשאהיה בן 6, אבל בייעוץ נוסף שאמא שלי עשתה הרופא פסל את ההצעה. הוא טען שמוקדם מדי לבצע שינויים בעצם הלסת כיוון שהשלד צריך להשלים את תהליך הגדילה שלו", מספר מור.

מור אסל לפני הניתוח (משמאל) וכיום (צילום: זהר שחר)

קשיים באכילה

הוריו החליטו לקבל את ההמלצה השנייה ולהמתין. מור למד לחיות עם קשיי התסמונת. "לא יכולתי להתנהל כמו ילד רגיל כי לא יכולתי לנגוס במזון. נאלצתי לחתוך כל דבר שאני מכניס לפה לחתיכות קטנטנות, ואת חלקן הייתי צריך כאילו לשאוב לתוך חלל הפה. פעולה כל כך פשוטה כמו לאכול, שאנשים תקינים בכלל לא חושבים עליה, נהייתה כל כך מורכבת ומסובכת. נאלצתי לרסק מזון או לטבול אותו במים ולשתות אותו", הוא משחזר.

על בעיות נפשיות או חברתיות הוא לא מדווח, אבל ממחקרים שערכו כבר מאמצע שנות ה־90 כירורגים של פה ולסת ופסיכולוגים התנהגותיים עולה תמונה כואבת למדי. רוב ילדי תסמונת הלסת ההפוכה, כך נכתב, מנודים בשל המראה המאיים והתוקפני. אחדים מהם הופכים ל"ילדי כאפות", וכולם נאלצים להתמודד עם מבטי סקרנות ודחייה סביבתיים.

מור מספר שחייו התנהלו באופן סביר עד גיל 12, אלא שאז כל איברי הפנים גדלו והתסמונת הפכה בולטת יותר. "חזרנו לאורתודנטים, ובמקום שנצא עם פתרון יישומי ביד, שוב נפלנו למחלוקת בין הגישות השונות", הוא מתאר. "אחד אמר שזה בדיוק הזמן האופטימלי לביצוע ניתוח התיקון, שני סבר שצריך להמשיך לחכות להשלמת תהליך ההתבגרות הגופנית שלי".

נבוכים, פנו מור ואמו לקבלת חוות דעת שלישית, שבה נאמר להם להמתין. כבר באותו מעמד הסבירו הרופאים שההכנה לניתוח תימשך כשנתיים. וכך היה. "בגיל 18 התחילו להכין אותי לניתוח", הוא משתף. "זה כלל התקנה של מעין גשר בלסת העליונה, ואחרי תקופה מסוימת הותקן גשר גם בתחתונה. הסבירו לי שזה נועד להכין את השיניים והמנשך לקראת הניתוח, שישנה את האנטומיה של הפה שלי".

במהלך השנתיים האלה הקפיד מור להגיע לביקורות ולמעקבים קבועים, שמהם עלה שהתהליך מתקדם באופן תקין. ואז, לפני כשבעה חודשים, התבצע סוף כל סוף הניתוח המיוחל. המנתח, ד"ר רוזן, מספר: "מור הגיע אלינו עם בקשה נוגעת ללב: חלומו הגדול היה לנגוס בפיתה. פעולה פשוטה, שעד אותו זמן לא התאפשרה כיוון שהשיניים הנוגסות העליונות לא נגעו בתחתונות והפה נסגר רק על השיניים האחוריות".

את ביצוע הניתוח תיכנן ד"ר רוזן בשיתוף ד"ר חגי מירון, כירורג פה ולסתות מהמחלקה שלו. "הניתוח נערך בהרדמה כללית ונמשך כארבע שעות", מתאר ד"ר רוזן. "בשלב הראשון, בעוד המטופל שוכב על גבו, שברנו את עצם הלסת העליונה וניתקנו אותה ממקומה מתחת לארובת העין. בהמשך קיבענו אותה באמצעות פלטות וברגים במקומה האנטומי הטבעי".

רק אחרי שהיו שבעי רצון מהתוצאה הראשונה, עברו המנתחים לשלב השני. "בשלב הזה שברנו את עצם הלסת התחתונה, ניתקנו אותה והרכבנו אותה חזרה במקומה הטבעי. היא קובעה, ואז חסמנו לו את השיניים במעין חוטי ברזל כך שלא יוכל לפתוח את פיו במשך שישה שבועות, הזמן הנדרש להחלמה", מספר המנתח.

הפה נחסם

מור הועבר להתאוששות. "התעוררתי מההרדמה, והדבר הראשון ששמתי אליו לב היה שאני לא יכול לפתוח את הפה. הוא היה חסום. ככל שחלפו השעות נתקפתי בתחושה של קלאוסטרופוביה. חששתי שאיחנק, וכיוון שבשלב הזה גם לא יכולתי להפיק קול, פחדתי שלא יהיה מי שישמע אותי", הוא מתאר.

לאט־לאט החזיר לעצמו מור חלק מהתפקודים. "ינקתי את המזון באמצעות קשית, כך שיכולתי לאכול רק מרקים ואוכל טחון. למדתי לדבר עם לסתות סגורות, וככל שחלף הזמן נשמעתי יותר ברור ומובן. אבל שיגע אותי שלא יכולתי לפהק או לצחוק בקול רם, פעולות כל כך פשוטות". ואז, כשהגיע המועד, הוסרו חוטי הברזל. מור נשם לרווחה.

"למדתי בהדרגה לנגוס בהתחלה לאט ובמחשבה על כל ביס, אבל די מהר הפעולה הזו הפכה שגרתית והתחלתי להתנפל בכיף ענק על פיתות, קרואסונים, הכל ובלי הגבלה", הוא מסכם באושר.