"אחרי 6 שנים: הפסקתי לקחת אלטרוקסין - והחלמתי". טור אישי

קיץ 2009 לא היה טוב אליי, לפחות לא טוב כמו שקיץ יכול להיות. בגיל 23, כשחוסר ודאות היה עוד דבר נעים, היה נדמה כי כולם סביבי מנסים למצות את החיים, רגע לפני שהם באמת מתחילים.

זה היה קיץ ישראלי קלאסי, עם מגוון של אפשרויות, אך מכל אלו לא זכיתי ליהנות. את מרבית זמני החופשי ביליתי במיטה, יותר נכון, בשינה. נדמה היה כאילו כל שגרת יומי מוקדשת לאותה פעולה וכל רגע נוצל למחשבה על התשישות והעייפות המרובים אשר היו תוקפים אותי דרך קבע. השעון המעורר הפך לאויב, שעות השינה החלו להיערם להן במספרים דו ספרתיים, ואני, רק חיפשתי עוד מקום לשים את הראש לרגע.

היה ברור שמשהו לא בסדר. לאחר סדרה של בדיקות, לא הופתעתי כשהרופאה חזרה אלי עם תוצאות לא תקינות. "יש לך תת פעילות של בלוטת התריס, אבל זה ממש לא נורא", היא פנתה אלי בטון מעודד. "יש לזה טיפול בעזרת כדורים, עוד חודשיים כבר תוכל להרגיש יותר טוב".

ומתי אני אוכל להפסיק?, שאלתי. "הבלוטה שלך לא מתפקדת", היא אמרה ומבטה הרצין,"על מנת שהגוף שלך יקבל מספיק מההורמון אותו היא מייצרת, תצטרך לקחת את הכדורים באופן קבוע".

"כדורים? עכשיו? בגיל 22?", ניסיתי להסביר את עצמי אך היא קטעה את דבריי. "אתה רוצה להרגיש טוב?", היא שאלה בשנית, "רוצה או לא? זה כדור קטן, ללא תופעות לוואי, מה שחשוב הוא שתרגיש טוב", פסקה, ודנה לי חבר חדש לחיים – האלטרוקסין.

קיראו עוד

דלקת או בעיה בפעילות? מדריך לבלוטת התריס

מה התזונה לטיפול ולמניעת תת פעילות בלוטת התריס

נפגעת אלטרוקסין: "פתאום השיער התחיל לנשור"

אלטרוקסין – לא מועיל ואף מזיק

לא עבר הרבה זמן ואני והאלטרוקסין הפכנו חברים טובים. ממש בלתי נפרדים. האלטרוקסין היה הדבר הראשון אותו ראיתי בכל יום, רגע אחרי שפתחתי את עיניי, והיה מחכה לי על השידה דרך קבע, שאבוא ואברך אותו בברכת בוקר טוב.

הוא תמיד היה שם, ברגעים הטובים וגם באלו שפחות: הוא היה איתי בטיול הגדול להודו וטייל בדלהי, גואה רישיקש ומומבאי, הוא החליף איתי דירות, התקבל איתי ללימודים, בעצם, הוא היה איתי מאז תחילת חיי הבוגרים. ולא הספיק לו לאלטרוקסין הקטן, המינונים רק עלו ועלו והיו מתעדכנים על בסיס חצי שנתי: עוד 100 מ"ג לשבוע, שוב מחליפים לכדור יותר גדול, מעכשיו חצי כדור נוסף כל סופ"ש.

"רואה? פשוט לא היית מאוזן, עכשיו כשהגברנו את המינון תרגיש יותר טוב", הייתה מנטרה חוזרת אשר נשמעה לפחות פעמיים בשנה. "אמרו לי שאם אמשיך לקחת את הכדורים הבלוטה תתנוון" זרקתי לרופאה שלי יום אחד, "היא כבר מנוונת!" היא ירתה אלי חזרה בחוסר סבלנות. טוב, עוד חצי כדור, שיהיה. אם זה מה ששווה את המחיר של להרגיש יותר טוב, אני בהחלט מוכן לשלם.

האלטרוקסין היה הדבר הראשון שראיתי כל בוקר. איתן גפן

ואז, השיער התחיל לנשור

שיער, בכל מקום. השיער שלי החל נושר בכמות מאסיבית ללא סיבה הגיונית. במהלך ניסיון להתחקות אחר שינוי כלשהו בחיי אשר היה עלול לגרום לכך, נזכרתי שחודש לפני הנשירה הועלה מינון האלטרוקסין פעם נוספת.

ההנחה הייתה מתבקשת, בירור קצר חשף כבר הכול: פרשת כדורי האלטרוקסין שפגעה קשות במאות אלפי מטופלים ברחבי הארץ. נדהמתי לגלות שארבע שנים קודם לכן, שונה הרכב תרופת האלטרוקסין ללא ידיעת המטופלים, מה שגרם לרבים מהם לסבול ממגוון תופעות לוואי: עייפות, נשירת שיער, חולשה, בעיות ריכוז, זיכרון ועוד. הציבור נכנס לפאניקה, קופות החולים מיהרו לספק אלטרנטיבות וייבאו לארץ תרופות חלופיות, רק אני המשכתי לי בשגרת יומי מבלי לדעת דבר.

הרגשתי שרומיתי. ארבע שנים עברו מאז התפוצצה הפרשה ועדיין נטלתי באופן יומיומי תרופה הרסנית. מדוע איש לא טרח לעדכן אותי על השפעותיו של הכדור? התייעצות קצרה לימדה אותי שהפתרון לא יגיע במרשם לכדורים אחרים, הגורמים אף הם לשלל תופעות לוואי וחוסר איזון של הבלוטה. החלטתי שלא עוד, הגיע הזמן לשים לזה סוף. 

"עם אלטרוקסין לא מפסיקים"

"האלטרוקסין לא עושה לי טוב, החלטתי שהגיע הזמן להפסיק" אמרתי לרופא בהחלטיות. "עם אלטרוקסין לא מפסיקים" הוא שינן את המנטרה כאשר אני מצטרף "זה כדור לכל החיים", "כן כן, אני יודע, שמעתי את זה לא מעט" ניצבתי מולו "אך אני סומך על הגוף שלי שידע להתמודד עם זה לבד".

"עשה מה שאתה חושב לנכון", הוא זרק לי, "אך זכור, אם הבלוטה לא תתאזן בעצמה, נגמרו המשחקים" הוא הסתכל עלי "וזה אומר שתצטרך להשלים עם נטילת הכדורים לכל החיים". "בסדר, בסדר" אני מבטיח "לפחות אדע שניסיתי".

ושוב, בלי אזהרה מוקדמת, חזרתי לאותם ימים. לרגע היה נדמה כאילו הכול הסתדר, שבועיים לאחר הפסקת הכדור ומעולם לא הרגשתי טוב יותר. הייתה זו אותה עייפות מוכרת שפתאום החלה ומשתלטת עלי, שגרמה לי להבין שעוד היה מוקדם לשמוח.

לאחר שבועיים רמות ההורמון בגוף ירדו, והגוף נכנס לסטרס מהגמילה הפתאומית והחל לאבד איזון: הפכתי איטי, העליתי במשקל, והגרוע מכול, התחלתי לסבול מבעיות ריכוז וזיכרון אשר הקשו באופן ניכר על שגרת היום שלי.

ההתמודדות לא הייתה קלה, העייפות הכבידה והראש לא תפקד. לך תסביר לכולם שאתה צריך להאט את החיים בגלל הסיפור המיותר הזה. היו אלו הבדיקות אשר היוו סימן מעודד. מדי חודש, כאשר הייתי מתייצב לבדוק פעם נוספת את תפקוד הבלוטה, גיליתי להפתעתי כי הערכים החלו וחוזרים אט אט לנורמה.

התמדתי בפעילות גופנית, שמרתי על תזונה מאוזנת ובריאה ונטלתי תוספים כגון אומגה 3, סלניום וויטמין A, אשר קראתי כי תורמים לתפקוד הבלוטה. הגוף החל להראות סימני התאוששות, השבועות החלו להצטבר, אחד ועוד אחד.

ארבעה חודשים עברו מהיום בו הפסקתי עם האלטרוקסין עד שמיקמתי את עצמי על סקאלת הנורמה במקום הכי טוב באמצע, דבר אשר לא הצלחתי להשיג אף עם הכדורים עצמם.

מטפלים בסימפטום במקום לטפל בבעיה

גיל 29, אני מרגיש מצוין.

6 שנים לקחתי אלטרוקסין, יום יום, בוקר בוקר, צום של חצי שעה לפני שמותר לאכול. 6 שנים שהכנסתי לגוף שלי תרופה סינתטית ומזיקה. מי יוכל לספר לי מהן ההשלכות? אין לי מושג. עלי רק לקוות שלא נגרם נזק בטווח הארוך.

בישראל ישנם 260,000 חולים וחולות הסובלים מתת פעילות של בלוטת התריס, ביניהם חולים אשר עברו כריתה מלאה של הבלוטה או סובלים ממחלה אוטואימונית התוקפת אותה ויזדקקו להורמון חלופי במשך כל חייהם. מלבדם, חולים רבים סובלים מתפקוד ירוד של הבלוטה הניתן לאיזון באופן טבעי. כמה מאותם מאות אלפים ממשיכים לקחת את אותה תרופה מזיקה לחינם?

נדמה כאילו הרפואה המערבית שכחה למה לשם מה היא קיימת. אבסורדית היא ההבנה שהיום, הטיפול אינו מתרכז בבעיה, אלא בסימפטום. התייעצו, חפשו חוות דעת נוספות, לימדו על מצבכם עד כמה שאפשר.

זה הגוף שלכם, דאגו לו כי אף אחד אחר לא ידאג. בסופו של דבר, כשזה נוגע למלחמה על בריאותינו, עלינו תמיד לזכור, שאם לא נקום ונילחם בשביל עצמנו, נמצא עצמנו במערכה לגמרי לבד. מה שבטוח, את מחיר האינטרס אנחנו משלמים כבר זמן רב.

עם זאת, חשוב לי להבהיר שטור זה מייצג את המקרה שלי ורק אותו. אני חלילה לא ממליץ למי שנוטל תרופה זו או אחרת להפסיק ליטול על דעת עצמו. זה היה המקרה שלי ולי זה עבד.