אני עושה את דרכי חזרה לניו יורק לאחר שבוע עמוס פגישות בתל אביב, אבל זה עתה הכרוז הודיע שיש תקלה במטוס והוא לא ימריא. מה יכול להיות מעולה בזה, שאלתי את עצמי ועשיתי רטרוספקטיבה מהיום שנחתתי ועד לרגע שבו אני נמצא עכשיו בעצירת הביניים שלי.

תחשוב חיובי, עודדתי את עצמי, חייכתי, עצמתי את העיניים ונזכרתי ברגע לפני שמונה ימים, שבו המטוס נוחת ברכות בנתב”ג. יצאתי מהמטוס אחרי שעות רבות באוויר דחוס של מטוס למזג אוויר מושלם. האביב הקדים להגיע לישראל.

אני רואה את עצמי, היה זה יום ראשון שבו עשיתי את דרכי לתל אביב בתחבורה ציבורית, כמי שחי בניו יורק בשנים האחרונות נסיעה בתחבורה ציבורית היא דבר שבשגרה עבורי, חשבתי שזה יהיה מעניין להתנסות בערוץ תחבורה זה לאור האתגרים הכרוכים במציאת חניה בתל אביב שעה שהרכבת הקלה נמצאת בתהליכי בניה וחצי מרחובות העיר חסומים ונמצאים בהליכי חפירה.

אני עולה על קו 63 מתל אביב לרמת גן, בגלל שאני פחות מכיר את האופן שבו פועלת התחבורה הציבורית בישראל. שאלתי את הנהג איפה לרדת ברחוב הצנחנים. ״אין לי מושג, אני חדש ולא מכיר את המסלול״. לא ידעתי מה להגיד לו באותו הרגע, התעשתי ונזכרתי במילה אחריות והזדמנות, הנה אני עומד בתוך אוטובוס במרכז תל אביב, האוטובוס מלא באנשים והנהג לא מכיר את המסלול?

קו המחשבה שלי נקטע כאשר אני שומע, ״זה בסדר תשאל אותי״, אמר לי בחור צעיר שישב בכסא הראשון ליד הנהג. חייכתי בהקלה, אתה המדריך שלו?, ״לא, אבל אני עוזר לו כי הוא חדש״. הבנתי, אתה יורד בסוף המסלול?, ״לא, אני יורד בגבעתיים״, ומה יהיה אחרי שתרד?. ״ לא יודע, מישהו אחר יעזור לו״, זה לא פתרון, חשבתי לעצמי, אני לא יכול להסתמך על זה ״שמישהו אחר יעזור לו״.

האם כזה דבר יכול להתרחש בניו יורק? זעק בתוכי הקול הקטן, שמנסה לברוח מאחריות. התעלמתי ממנו וחיפשתי את ההזדמנות כאן. התיישבתי אחרי הנהג ושאלתי את הנוסעים שעלו אם הם מכירים את המסלול.מסתבר שהיו כאלו שהכירו ושמחו לעזור, אבל נתקלתי גם בהבעות פנים כמו ״על מה אתה מדבר״. הצלחתי לגייס כמה נוסעים שעזרו כל אחד בקטע אחר לכוון את הנהג.

התעוררתי מהזיכרון הזה כאשר אני שומע את הכרוז מודיע, ״נוסעים יקרים לניו יורק, העליה למטוס תתעכב בחצי שעה אנו מתנצלים על חוסר הנוחות ופועלים להביא אתכם ליעדכם בבטחון ובמהירות״. תוך חצי שעה בדיוק הגיעו אוטובוסים שאספו אותנו למטוס אחר, נקי, מתודלק ומריח טוב. איך הם הצליחו בחצי שעה להתארגן עם כל הלוגיסטיקה שקשורה בהחלפת מטוס, חשבתי לעצמי, הרי יש כל כך הרבה דברים שצריך לטפל בהם.

נזכרתי בתקרית האוטובוס וחשבתי ‘איזה הבדל בגישה’!

אמנם מטוס זה לא אוטובוס,ויחד עם זאת מישהו מעלה בדעתו לעלות על מטוס שהטייס לא יודע את המסלול? אני מניח שלא, אבל אנו מניחים שזה בסדר, ולא בודקים את זה אף פעם.

למה אני מספר לכם את זה? פעמים רבות אני וגם אתם עשויים להניח הנחות. כשעליתי על האוטובוס הנחתי שהנהג ידע את המסלול, זה היה לי ברור שהוא צריך לדעת כי זה התפקיד שלו. כשהגעתי למטוס הנחתי שהמטוס ימריא ובזמן ההבדל בין השנים הוא במידת האחריות שכל אחד מהמפעילים לקח על עצמו. במקרה האוטובוס, זה נראה כמו,״נשלח את הנהג, הוא כבר יסתדר״. במקרה של המטוס, יש לנו אחריות להביא את הנוסעים ליעדם במהירות ומתוך דאגה לבטחונם, ולכן נפעל במהירות וביעילות למצוא פתרון וזה הבדל עצום בתפיסת עולם שכדאי ללמוד ממנו.

בחיים אסור לנו להניח הנחות מסוג זה. מה שכן ביכולתנו לעשות זה לבדוק עם עצמנו מהו שתלוי בנו על מנת להבטיח שנוכל להגיע ליעד שלנו בבטחון ובזמן. אני מזמין אתכם לבחון באיזה עוד מקומות זה יכול לפגוש אותנו. אולי במסגרת העבודה שאנו מניחים שמישהו אחר עושה משהו והוא לא? אולי בתוך מערכות היחסים שלנו. אולי בהיתייחסות שלנו לגופנו ולבריאותנו או בכל מקום אחר בחיים שבו אנחנו עשויים להניח הנחות ולחשוב שהדברים יתרחשו לפי הציפייה שלנו.

ניסים שדהM.A מטעם אוניברסיטת תל אביב, בעל ניסיון בתחום הניהולי בסקטור הפרטי והציבורי.

מוסמךMastery University מטעם Anthony Robbins

מאמן בכיר למנהיגות ותקשורת בתחום האישי והעסקי מעביר הכשרת מאמנים בעיר ניו יורק יחד עם סדנאות ייחודית בתחום תקשורת והעצמה אישית. nissimsade@gmail.com

917-225 8549