שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החוויה שלא תעזוב אותי: נקשרתי למיטה בבי"ח פסיכיאטרי
    במהלך אשפוז פסיכיאטרי, כשהיא מודעת למצבה ובמצב קטטוני ולא אלים, נקשרה אילאיל צין למיטה. בכנות וברגישות היא מתארת את החוויה המשפילה והקשה שעברה. עכשיו היא משתתפת בקמפיין היוצא נגד תופעת קשירת החולים הפסיכאטריים

    אני רוצה לספר לכם על החוויה הקשה שעברתי. באותם ימים הייתי עובדת סוציאלית רווקה, המאובחנת כחולה במחלת נפש קשה ומאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. אשפוז אחד מתוך עשרות. אני זוכרת את החוויה הטראומתית של הקשירה הראשונה שעברתי.

     

    מצבי הנפשי הלך והתדרדר במשך תקופה, והייתי במהלך אשפוז שנמשך כשנה בבית חולים פסיכיאטרי בירושלים. אני זוכרת ששכבתי על המיטה, לא נטלתי תרופות ולא זזתי. לא דיברתי עם איש, לא נעתי ממקומי. לא אכלתי ולא שתיתי. מדי פעם אחות הייתה באה לבדוק לי דופק בזרוע. חברים לאשפוז ניסו לדבר איתי, לשאול אם אני רוצה פיצה, או להבין מדוע אני במצב כזה. לא עניתי לאיש. הייתי בתוך העולם שלי. בדיעבד, שמעתי שהמצב הוגדר בתור קטטוניה.

     

    קטטוניה היא התנהגות מוטורית שהינה מאופיינת בירידה משמעותית בתגובתיות לסביבה. קטטוניה נצפית בעיקר אצל אנשים שסובלים מסכיזופרניה או מהפרעות מצב רוח כמו דיכאון קליני או הפרעה דו קוטבית.

     

    במקרים נדירים יותר מופיעה קטטוניה אצל אנשים שסובלים מהפרעות אישיות, הפרעות דיסוציאטיביות והפרעה אובססיבית קומפולסיבית. אדם קטטוני עשוי לקפוא בתנוחת גוף בלתי נוחה למשך שעות ארוכות תוך כדי שהוא מתעלם מהסביבה החיצונית ומתנגד לניסיונות לשנות את תנוחתו.  לעתים, לאחר "התעוררות" מקפיאה קטטונית, האדם עלול לנהוג באלימות.

     

    בשעת ערב, אחרי כשבוע של שהות במצב הזה (ייתכן שיותר או פחות משבוע. ספירת הימים מבולבלת מאוד עבורי בהתייחס לאותה תקופה) בא פתאום לחדר שלי במחלקה הפתוחה צוות גדול של אחים ואחיות עם רופאה, ובידיהם כסא גלגלים. הם העבירו אותי לכסא הגלגלים והובילו אותי, כשאני פסיבית ולא מסוגלת כלל להגיב, בסיבוב ארוך לכיוון המחלקה הסגורה.

     

    הגעתי למחלקה הסגורה וישבתי בתחנת האחיות. המשכתי לא להגיב ובהיתי קדימה. אבל הבנתי כל מה שקרה סביבי. האחיות והרופא דיברו סביבי. שמעתי אותם אומרים: "היא מיובשת" ו"לא אכלה שבוע". אחד האחים אמר בקול מודגש: "נעביר אותה לחדר ארבע". אני זוכרת שתהיתי ביני לבין עצמי מדוע הוא מדגיש את המילים בצורה כזאת.

     

    כמו חיה המובלת לטבח. קשירה למיטה בביה"ח (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    כמו חיה המובלת לטבח. קשירה למיטה בביה"ח(צילום: shutterstock)

     

    כמו חיה המובלת לטבח

    חדר ארבע הוא חדר הקשירה. היו שם שתי מיטות, מחוברות לרצפה, עם רצועות הקשורות אליהן. במיטה שלידי שכב גבר, צורח, מקלל ומודיע שיתבע את כולם על הקשירה הלא חוקית. אני זוכרת את הרופאה אומרת לי: "אולי תשתי? זה יהיה הרבה יותר פשוט". ואני, בתוך העולם שלי, לא הגבתי. באו שני רופאים וחיברו אותי לאינפוזיה. באה אחות שדקרה לי את האצבע לבדיקת סוכר ואני לא נעתי. היא היתה המומה ודווחה לרופא: "היא לא זזה אפילו שדקרתי לה את האצבע".

     

    אני זוכרת את התחושה: קשורה בידיי וברגליי ברצועות צרות בצורת איקס. הרגשתי כמו חיה המובלת לטבח. למען האמת, אפילו חיות לא מובילים כך. דמיינו לעצמכם את זעקת מגיני בעלי החיים לכלב הקשור בארבע רגליו, או לחתול או לפרה או לכל בעל חיים אחר.

     

    בשלב מסוים הפרידו ביני ובין החולה השני שהיה קשור. החדר היה שקט. אור מלא, שעון שכבר לא מראה את הזמן מי יודע כבר כמה שנים, ומצלמה על הקיר. ואני שם. שוכבת כמו השה לעולה.

     

    עברו יומיים. במהלך הזמן הזה מישהו כיסה אותי בשמיכה. שמיכה שריח עז של שתן נדף ממנה. זוהי בעיה נוספת אשר נגזרת מהקשירה: לא מתירים אותך על מנת שתעשי את צרכייך. אז החולים עושים את צרכיהם על עצמם במיטה, וכפי שראיתי, לא תמיד מחליפים מצעים.

     

    אני זוכרת שכשעלה הבוקר, צצה דמות בחלון של חדר הקשירה. זה היה חלון מאורך וצר, כמו במעלית. הוא צעק לי: "את תהיי ילדה טובה? אני אגיד להם שישחררו אותך!".

     

    זוהי בעיה נוספת: כל חולה המאושפז במחלקה יכול לבוא ולראות אותך קשורה בפנים ואין אפשרות לפרטיות, כשאני נמצאת במצב מביש כל כך. מדי פעם נכנסה אחות או רופאה כדי לראות מה מצב השקית של האינפוזיה. הם ויתרו על לדבר איתי כבר מזמן.

     

    אני זוכרת אחות אחת אשר אמרה לי : "אני יודעת שאת שומעת כל מה שאומרים לך". אבל אני לא התייחסתי. הרגשתי כאילו אני צועקת, אבל ברור לי שהייתי בדממה מוחלטת. צעקתי על העוול, על הכאב ועל ההשפלה שכרוכה בקשירה. על חוסר הצדק הכרוך בכך. על הבדידות שלי, שאיש לא יכול להציל אותי ממנה. איש לא יכול לבוא ולסנגר עליי, לומר שאין צורך לקשור אותי, כי מעולם לא הייתי אלימה כלפי איש - לא במצב כזה ולא באחר.

     

    צועקת אל הקירות - בדממה

    אחרי יומיים התירו אותי. יומיים של קשירה, בהם עשיתי את הצרכים שלי על עצמי, דמויות עוברות בחלון החדר וצועקות לעברי דברים לא ברורים, אור פלורוסצנטי עז בחדר שלא מאפשר לישון. יומיים של השפלה עזה, של לקיחת הכבוד העצמי שלי ורמיסתו, רק בשל העובדה שייתכן וכשאצא מהמצב הזה אהיה אלימה.

     

    אחרי ששחררו אותי מהקשירה, חזרתי לעצמי לאט לאט. אני זוכרת שכל הזמן התנגנה באוזניי שורה משירו של דיוויד ברוזה, "צועק אל הקירות". הצעקה שלי הייתה עזה, אבל איש לא שמע אותה.

     

    עד היום אני שבה ומתעוררת בלילות מתוך הסיוטים על החוויה המשפילה שעברתי. מתוך הכאב העצום, מתוך הבדידות הנוראה. מתוך חוסר האונים שמאפשר לאנשים אחרים לקחת את חירותך בידיהם, רק בשל סיכוי עמום שאולי... אולי אהיה אלימה. ועולה בי השאלה: האם אפשר היה אחרת? האם ניתן היה להוציא אותי מתוך המצב הזה ללא ההשפלה האיומה אותה חוויתי?

     

    שוברים קשירה

    אילאיל נוטלת חלק בקמפיין 'שוברים קשירה' אותו מוביל ארגון בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות. בזכות מפרסם בימים אלה דו"ח ראשון מסוגו, החושף את תופעת הקשירות בבתי חולים פסיכיאטריים, שממנה מתעלם משרד הבריאות מזה עשורים. הדוח מגובה ב-240 עדויות של אנשים שמתארים כי הובלו לחדר מיוחד ונכבלו אל מיטה בארבע או חמש רצועות. כך שהו במשך שעות, לעיתים לילות שלמים. מחצית מהאנשים סיפרו כי נקשרו יותר מפעם אחת במהלך האשפוז.

     

    הדו"ח מתאר תמונה קשה של הפרת זכויות יסודיות. 40% מהאנשים שהעידו מתארים פגיעות פיזיות כתוצאה מהקשירה, 70% מתארים תחושת השפלה קשה. 55% מציינים כי לא איפשרו להם להתפנות לשירותים במשך כל מהלך הקשירה. על פי נתונים שנמסרו לבזכות ממשרד הבריאות עצמו, כאחד מארבעה מטופלים נקשר במהלך האשפוז הפסיכיאטרי, בכל אחד מבתי החולים הפסיכיאטרים בארץ ובחלק ממחלקות האשפוז שבבתי החולים הכללים. מדובר בכ-4,000 איש בכל שנה. הדו"ח אף חושף כי רוב האנשים נקשרים ללא הצדקה ובניגוד להוראות החוק.

     

    רוב האנשים שנקשרים אינם אלימים אלא נתונים במצבים סוערים וזקוקים לתשומת לב ולהכלה. השילוב של מודעות נמוכה; הקלות שבה ניתן לקשור אדם למשך שעות; והמחסור בכוח אדם ובחלופות טיפוליות - הופך את תופעת הקשירה לרווחת מאוד בישראל. הדו"ח קורא למשרד הבריאות ליזום תוכנית לאומית לשים קץ לתופעה, כשם שעשו מדינות מערביות רבות בעשרים השנים האחרונות

     

    הכותבת היא עובדת סוציאלית, רכזת פרוייקט עמיתים מומחים ומתמודדת על מחלה פסיכיאטרית

     

    צפו בסיפורה של אילאיל:

      

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים