באמצע י"ב גילו לי סוכרת. זה לא יעצור לי את החיים

סוכרת נעורים. מעולם לא שמעתי על המחלה הזו, עד לפני כחודשיים - אז אובחנתי כחולה בסוכרת נעורים. זה נפל עליי כרעם ביום בהיר, באמצע כיתה י"ב, לקראת סיום כל הבגרויות והתכנונים לעתיד.

ההתמודדות החדשה עם הסוכרת תפסה אותי כשאני כמו מרבית חבריי עסוקה בלבטים למה אקדיש את חיי בשנה הבאה; אולי אתנדב לשנת שירות בתנועה בה אני חברה או אולי לשנת שירות בסוכנות היהודית, ואולי בכלל כדאי לי ללכת ישר לצבא?

קיראו עוד

החולים השקופים: חולי סוכרת הנעורים

הכל התחיל לפני כחודשיים, בזמן הנופש המשפחתי באילת. התעוררתי בכל לילה לשירותים מספר פעמים, אני בכלל חשבתי שזה בגלל שקר לי. גם לא הרגשתי את העייפות הנוראית שהיא אחת מהתסמינים של סוכרת הנעורים; אני מניחה שזה בגלל שאני ילדה פעילה בבית הספר ובתנועה.

אמא שלי, חששה והבינה שמשהו קצת מוזר, ובדקה לי את רמות הסוכר באמצעות מכשיר למדידת סוכר של סבא שלי מיד כשחזרנו מהחופשה. למרבה ההפתעה, רמות הסוכר היו גבוהות מאוד מהנורמה, והתחלנו לחשוש שמשהו לא כשורה.

לא רציתי שהמחלה תעצור לי את החיים. נועה אורן

לא האמנתי שיש מחלה שאין לה מרפא

התגובה הראשונה שלי הייתה צחוק. צחקתי צחוק מטורף, לא הצלחתי לקלוט את המשמעות של הדבר. אבל אז הצחוק הפך להלם. היה לי קשה עם המחשבה שבגילי אצטרך להתמודד עם סוכרת נעורים - מחלה כרונית, שאין לה כיום מרפא.

לא האמנתי שמרגע הגילוי אצטרך להזריק לעצמי אינסולין כדי שאוכל לשמור על האיזון ברמות הסוכר, ובאמצעותו להימנע ממצבי היפוגליקמיה (מיעוט סוכר בדם) או היפרגליקמיה (עלייה ברמות הסוכר בדם) שעלולים להזיק לגופי בהווה ובעתיד.

המחשבה שאצטרך להזריק אינסולין לגופי מספר פעמים ביום, הפחידה אותי מאוד; פחדתי להכניס לעצמי מחט, ואולי להזריק במקום הלא נכון. בימים הראשונים בהם גילו לי את הסוכרת, אושפזתי בבית החולים כדי שיוכלו לבצע בדיקות מקיפות ומעקב. הצוות לימד אותי איך מזריקים כמו שצריך וליווה אותי עד שהרגשתי ביטחון לעשות את זה בעצמי.

כשחזרתי הביתה לאחר ימי האשפוז, היה לי קצת מוזר. לא ידעתי איך אני אתמודד עם להיות חולה בסוכרת נעורים. התקשיתי לקבל את העובדה שאני חולה, ולא רציתי שהמחלה תעצור לי את החיים ואת כל התכנונים. הייתי בטוחה שכבר לא אוכל ללכת להיות מדריכה בתנועה, ללכת לשנת שירות או לצבא. לקחו לי כמה ימים להתאפס ולהבין שאני לא אתן לסוכרת לנהל לי את החיים עד גיל 120.

כמה ימים אחרי שכבר הצלחתי להפנים, גם הוכחתי לעצמי שאני יכולה לחיות לצד המחלה. לדקור, להזריק, להיות עם יד על הדופק אך להמשיך בשגרת החיים. הצלחתי אפילו לצאת לסוף שבוע מחוץ לבית עם התנועה, שבועיים לאחר שאובחנתי.

לעורר מודעות למחלה

הדבר שחששתי שלא אוכל לממש בטווח המיידי, הוא שנת שירות בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית. עברתי ארבעה שלבי מיון לפני שאובחנתי כסוכרתית, ולשלב החמישי והאחרון הגעתי כשאני כבר יודעת על המחלה. המיון החמישי עבר בהצלחה, והתקשרו אליי מהסוכנות לספר לי שהתקבלתי. קפצתי משמחה, וניגשתי להתחיל בהכנות הבירוקרטיות.

במהרה התברר לי שלא אוכל לתרום בסוכנות כפי שכל כך רציתי, כיוון שחברת הביטוח אינה מאשרת לי לצאת, בגלל הסוכרת. את השמחה החליף כעס נורא ותסכול. הרי אני ממשיכה בחיי כרגיל, רק עם מודעות יותר גבוהה לגופי, אם כך למה בסוכנות מוכנים לוותר עליי? המקרה שלי הבהיר לי שעדיין רבים אינם מודעים לסוכרת נעורים, אפילו בקרב המבוגרים.

החלטתי שאני לא מוותרת, ופניתי לאגודה לסוכרת נעורים כדי להתלונן על האפליה שחוויתי. יחד עם ענת, העובדת הסוציאלית של האגודה, התקשרתי לסוכנות וביקשתי שיבחנו את החלטתם בשנית.

לאחר טלפונים רבים ועבודה מאומצת, קיבלתי הבטחה כי בעוד שנתיים אני אוכל לעשות שנת שירות בסוכנות היהודית. התברר שמעולם לא היו להם מועמדים סוכרתיים, ולכן הם גם לא ידעו כיצד להתמודד. יתכן מאוד שבזכות התעקשותי, נסללה דרך נוספת למתמודדים עם סוכרת נעורים, בה הם יוכלו לתרום לחברה.

אני מאמינה כי אין כל סיבה שנערה בת גילי, אשר מצליחה להתנהל לצד הסוכרת בצורה מאוזנת, לא תממש את כל שאיפותיה. אם הצלחתי אפילו להתקבל לשנת שירות באיחוד החקלאי ולקבל הצטיינות יתרה בלימודים, אני מאמינה שגם נערים סוכרתיים אחרים יכולים, ושהמחלה היא לא מגבלה. כל שצריך הוא להאמין ביכולות שלך, ואז – השמים הם הגבול.

יום הבריאות העולמי שחל היום עוסק במגפת הסוכרת בעולם