שתף קטע נבחר

חששתי שלהיות רוסי זה לא מספיק סקסי

"אנחנו חנונים של טכניון או בריוני וודקה, ג'נטלמנים פטריארכאליים או שיכורים חסרי אלוהים. אנחנו חמודים ונטולי סקס אפיל, אנחנו חברים טובים אך לא מאהבים. אלה לא עובדות, אלה הקונוטציות שאיתם אנחנו ניגשים לנשים". רוסי מחפש אהבה, חלק שני

בטורי הקודם כתבתי על העלייה הרוסית, על איך, שלא בצדק, איבדתי את אהבתי כלפי הוריי, כיצד הגזענות גרמה לי להפנים את השנאה ולהצדיק אותה, עד שבגיל 21, כשהגעתי לאוניברסיטה, הייתי ילד בודד וזועם, נאבק בתחושת נחיתות חונקת ונואש לאהבה. ולמרות זאת, לא הכול היה קודר כל כך. למדתי פסיכולוגיה וקולנוע, הייתי במקום בו אנשים מחאו כפיים בסצנות של סרטים ישנים, הרגשתי שסודות הנפש האנושית עומדים להתגלות בפניי. ידעתי שהצלחתי האדירה בכל תחום מובטחת, ידעתי הכול על החיים ועל האהבה כי הייתי בן 21 ובגיל הזה יודעים הכול.

 

וחוץ מזה, זר לא יבין עד כמה סטודנטיות הן עם סקסי. רבבות של נשים צעירות עם שיער מתנופף ברוח, אוחזות בספרים, מסדרות את החצאיות שבאוקטובר עדיין היו קצרות, עיניהן בורקות מסקרנות, חיוכים תמימים וצחוק מתגלגל.

 

טנגו לשניים

אלימות וגזענות הן טנגו לשניים. כך גם המשיכה. באותה תקופה במיוחד, להיות גבר רוסי בישראל היה לא סקסי בעליל. משיכה היא לא בחירה, היא שילוב עדין בין מסתורין לאינטימיות, היא קונוטציות חיוביות, חמימות, תחושה של קרבה וביטחון, פריזמה של רמזים דרכם אנו מכירים ללא מילים את האדם העומד מולנו.

 

הגבר הרוסי מעלה קונוטציות של זרות חיוורת, עיצורים חדים ותרבות קרה. אנחנו קריקטורות מהלכות. יש לנו סבתא בסלון, אנחנו חכמים בספרים וטיפשים ביחסים. אנחנו יודעים לצטט סופרים אבל מאבדים עשתונות מול אישה יפה בתוכנית ריאליטי עלובה. אנחנו "רועייי לא יורי!!", אנחנו בא-בא-לובות ממלמלות מילים גבוהות במבטא מצחיק. אנחנו חנונים של טכניון או בריוני וודקה, ג'נטלמנים פטריארכאליים או שיכורים חסרי אלוהים. אנחנו חמודים ונטולי סקס אפיל, אנחנו חברים טובים אך לא מאהבים. אלה לא עובדות, אלה הקונוטציות שאיתם אנחנו ניגשים לנשים.

מטען כבד של שנאה. מקס פריידין (צילום: סלפי) (צילום: סלפי)
מטען כבד של שנאה. מקס פריידין(צילום: סלפי)
 

אלה שהרגישו את זה, כמוני, ניסו להוכיח לכולם ובעיקר לעצמנו, שאנחנו כבר לא רוסים. ניסינו להתכחש לעברנו, להורינו, לשפת אימנו. ניסינו למחוק מפנינו החיוורות את הכתם הרוסי שראינו במראה. הצגנו את הצבריות שלנו כמו טווסים, פותחים זנב צבעוני של הישגים והשכלה ושרירים וסלנג ישראלי מאולץ. הבעיה היא שלא ניתן לשכנע אישה להימשך אליך ואי אפשר להאשים נשים בגזענות רק כי הן אינן נענות לחיזוריך. בטנגו הזה גם אני לא הייתי מציאה גדולה, שכן השרירים והזיפים המעוצבים הסתירו מטען כבד של שנאה עצמית וחוסר ביטחון.

 

נכשלתי, פעם אחר פעם, ועם כל דחייה האשמתי את עצמי כי סירבתי להחצין את הסיבות לכישלוני. כשאתה נואש לאהבה, נראה לך שהעולם מאוהב סביבך. אתה מתבונן בזוגות של סטודנטים יפים, מחזיקים ידיים ומחייכים חיוכים יודעי דבר, ואתה תועה במסדרונות, מחפש חיוך יפה על הדשא, מנסה להבין למה שנה שלמה במקום הצפוף הזה לא הניבה לך גרם אחד של קשר שהוא מעבר לידידות.

 

שוב הרגשתי שאני מתדפק על קירות שקופים של מעגלים חברתיים סגורים, מנסה לפרוץ תקרת זכוכית המתירה חברות אך לא אינטימיות. נפגשתי עם חברי ללימודים ושתיתי איתם עד השעות הקטנות, לקחתי קורס משחק ולמדתי לאלתר, לשאוג, לאכול את הבמה. התחלתי לשפוך את תסכולי לתוך הדף, ממלא עמודי וורד בזעם ורחמים עצמיים. חלמתי בגדול וגיליתי את העולם, אך בסופו של יום, שוב הייתי בודד ומיואש.

 

להרגיש נורמלי

גם ק' הייתה בודדה. עולה חדשה שכבר ידעה עברית וניסתה לתת מסגרת מוכרת לחייה החדשים. יפה, תמיד מאופרת בקפידה, לובשת בגדים קלאסיים וחמורי סבר, משכילה מאוד, בגילי אך כמובן - בוגרת ממני בהרבה. היא נתנה בי את המבטים שייחלתי לקבל מהנשים סביבי, ואני התחמקתי ממבטיה. הדיסוננס בין בדידותי הנואשת לבין הקלות שבה זנחתי אפשרות לאינטימיות עם בחורה רוסיה הוא לא פחות ממדהים, אך באותה תקופה הרתיעה שלי מכל דבר רוסי היה רפלקס מותנה שלא הצלחתי להתגבר עליו.

ואז הגיעה ק' ולרגעים הרגשתי נורמלי. תמונת אילוסטרציה (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
ואז הגיעה ק' ולרגעים הרגשתי נורמלי. תמונת אילוסטרציה(צילום: Shutterstock)
 

ולמרות הכול, נהיינו חברים טובים. עבורה הייתי הטוב משני העולמות - גבר רוסי שמבין אותה וגבר ישראלי שמבין את העולם החדש מסביבה. היא התאהבה בי בהדרגה, באהבה עדינה ועמוקה שלא באמת הבנתי. אני אפילו זוכר שתירצתי את המפגשים שלנו בכך ששכנעתי את עצמי שאני מתאמן לקראת דייטים אמיתיים. התביישתי לדבר איתה ברוסית במקומות פומביים, דיברתי כמעט בלחש, מקלל את העיצורים שנתקעו בין שיניי, תר אחר מילים אבודות.

 

היה לי קשה להימשך אליה למרות יופיה. הייתי חסר נינוחות וחסר סבלנות, כמעט כאילו האשמתי אותה על אהבתה. נפגשתי איתה בכל זאת, כי לראשונה בחיי הרגשתי נורמלי. זה כל מה שאי פעם רציתי - להיות עוד אחד מהגברים הצעירים שיוצאים לסרט עם בחורה, מנהלים שיחות אל תוך הלילה, אנשים שנמצאים "בקשר", שראויים לאהבה כי יש בהם משהו שניתן לאהוב. עם ק' שחיבקה אותי בתור לקופות של סינמה סיטי הרגשתי נורמלי לראשונה בחיי.

 

שנים לאחר מכן, הבנתי שזה היה ניצול, הייתי אכזרי ואטום, ידעתי שהיא אוהבת אותי וגמלתי לה ברתיעה ורמזים סותרים. וכאשר לא יכולתי לסבול את עצמי עוד, חזרתי לבדידותי המתסכלת. מדהים כמה מופרכים הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ומדהים עוד יותר העיוורון. זה קרה לפני עשור, אך אני מרגיש שאלה היו חיים אחרים, רחוקים, חיים של ילד טיפש ואבוד שאינו יכול להיות אני.

 

המשך יבוא.

 

מקס פריידין, בן 32 מרמת גן, סופר ותסריטאי, עובד כדייל אוויר באל-על. ספרו הראשון על העלייה הרוסית של שנות ה-90, עומד היום לגיוס המונים באתר הדסטארט.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: סלפי
מקס פריידין. "זר לא יבין"
צילום: סלפי
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים