הרגע הכי ישראלי: כשנחישות פוגשת חלמאות
במשך כל יום העצמאות נביא לכם את הרגעים הספורטיביים הכי ישראלים שלנו, והפעם: ריצת מרתון אחת שכללה את כל המאפיינים הישראלים לטוב ולרע
ריצת המרתון במסגרת אליפות אירופה באתלטיקה ב-2002 לא בדיוק הייתה רגע מכונן בספורט הישראלי, אבל היא ככל הנראה טמנה בחובה יותר סממנים ישראלים מכל אירוע ספורטיבי אחר.
רגעים קודמים:
- כשכולנו הופכים לפרופסורים לאולימפיאדה
- כשהערוץ הגרמני שבר את שיאי הרייטינג
- זוכרים את יום השואה בצומת סואן בצרפת
- נס יום כיפור של נבחרת הנשים
- כשלברון ג'יימס הפך לאויב
- טניס במקום ארוחת ליל שבת
- מעצב לעצב מסוג אחר
שלושה רצים שלחה ישראל לאותה ריצה במינכן: אסף בימרו, זבדיה וודג' והיילה סטאין שכבר היה אז בן מעל ל-40. המטרה המוצהרת הייתה מדליה בתחרות הקבוצתית. כשהריצה הגיעה לשלביה המכריעים, נראה היה שדברים הולכים בכיוון שלנו. בימרו ו-וודג' עשו את המוטל עליהם והשלימו את הריצה המפרכת בזמן מהיר יותר מהרצים הפורטוגלים שהתמודדו איתנו על מדליית הארד. כל שנותר היה שסטאין ישלים את הריצה והמדליה שלנו.
ריצה הירואית שהסתיימה בלי כלום, סטאין(צילום: אורן אהרוני)
אלא שלסטאין הבלתי נגמר דברים לא עבדו כמתוכנן באותו יום והוא מצא את עצמו משתרך הרחק מאחור. סטאין יכול היה לפרוש כפי שעושים רצי מרתון רבים ביום רע, אבל הוא היה מודע לאחריות הקבוצתית המוטלת על כתפיו ובשארית כוחותיו המשיך לרוץ אל עבר קו הסיום. כשנכנס אחרון לאצטדיון, הצופים ביציעים הריעו לכבודו. בשידור הטלוויזיוני התרגשו למראה סטאין גומא בנחישות את המטרים האחרונים והכריזו בחגיגיות על מדליית ארד בתחרות הקבוצתית.
מאוחר יותר התברר שהחגיגות היו מוקדמות מדי. לנבחרת הישראלית התברר רק בדיעבד כי כדי להשתתף בתחרות הקבוצתית דרושים לפחות ארבעה רצים. וכך בריצה אחת במינכן התערבבו להן נחישות, דבקות במטרה, הקרבה למען הקבוצה וגם חלמאות לשמה. יש רגע יותר ישראלי מזה?
לפנייה לכתב/ת 
היילה סטאין
צילום: אורן אהרוני
מומלצים
