מהמסע לנפאל, למסע חיי: מיאלומה, לא אכנע לך
בגיל 52 במהלך טיול לנפאל הרגישה דבורה פולצ'ק שהגוף בוגד בה. כשחזרה ארצה גילתה שהיא חולה במיאלומה נפוצה. היא החלה מיד בטיפולים שהצליחו למגר את המחלה, אולם לאחר כמה חודשים היא חזרה שוב. עכשיו היא שוב עוברת טיפולים ואומרת: "אני מגדירה את עצמי בזהירות כ'אופטימית יחסית', המלחמה עדיין לא תמה"
לקח לי הרבה זמן לאזור את האומץ ולהגשים את חלום הטיול. רק בגיל 52, אחרי שהבן עשה את הטיול הגדול שלו, החלטתי שגם לי מגיע ואפילו עשיתי קורס של מלוות קבוצות לחו"ל.
טסתי לנפאל, מקום קסום ביופיו והתרגשתי להתחיל את הטיול האמיתי. תוך כדי 'תנועה', הרגשתי כיצד אני מדדה מאחור. כל מדרגה (ובנפאל כידוע, לא חסרות מדרגות) הפכה לאתגר. כל טיפוס היה קשה. התחושה המרכזית שגאתה בי היא: פ-א-ד-י-ח-ה-! אני אמורה להיות בכושר, הלא הרגע סיימתי את הקורס. אני מתוכננת ללוות קבוצות כשאני צועדת קדימה, ולא מזדחלת בסוף הקבוצה.
אבל הראש אומר לעצמו דבר אחד, והגוף בשלו, לא סוחב. בתמימותי, חשבתי שמדובר בבעיית כושר שחייבת התייחסות. רק כשחזרתי לארץ, בנובמבר 2013, גיליתי שאין מדובר בחולשה ברת חלוף. ישבתי לבדי במסדרונות בית החולים יוספטל, לידי הרופא.
תחילה, סברו שמדובר בחיידק נפאלי שסחבתי עמי. אחרי מספר בדיקות, שבין היתר גילו אנמיה בדרגה 6 (כלומר, כמעט ולא היה לי דם בגוף) ועצמות 'פריכות' במיוחד – התבשרתי שיש לי סרטן. מיאלומה נפוצה.
קיראו עוד
מיאלומה נפוצה: אפשר לחיות עם זה
מיאלומה נפוצה: איך מאבחנים ומהו הטיפול היעיל?
"אמרו שאחיה 3 שנים עם הסרטן - ועברו 11"
הלם, פחד נורא וכעס
המילה הזאת, סרטן. היא לא באה לבד, אליה מתלוות תחושות של הלם, חנק, פחד נורא, דאגה קשה, חשש, כעס, עצב. הכל מתערבב יחד ומשתק אותך. אבל אין לך זמן להיות משותקת. תוך שלושה ימים מהרגע בו ישבתי על הספסל ההוא, כבר אושפזתי בבי"ח בילינסון, כשבכירי המחלקה המטאונקולוגית, וביניהם ד"ר הילה מגן, מלווים אותי בכל צעד ושעל בדרך.
המעבר היה חד מאוד. טיפולים כימותרפיים אינטנסיביים שנמשכו כשבוע בכל פעם, החלו מיידית. אחרי כל טיפול שכזה, הגוף היה חלש מול המנות התרופתיות שקיבל, מה שגרם לי להתעלפויות, בחילות והעלאה של חום הגוף.
לאורך החודשים הללו, כמעט ולא יצא לי לשוב לקיבוץ אילות, מקום מגוריי. רוב הזמן ביליתי באשפוז או בבית הוריי, כאשר משפחתי, העוגן שלי, בניי, נכדי והוריי, איתי בכל העת. על הדף זה נשמע מעט, אבל חצי שנה של כדורים, הזרקות ותופעות לוואי הן ארוכות מנשוא.
כמובן שלא איחר היום בו קיבלתי את הגושפנקא להיותי חולת סרטן דרך מבט בראי. השיער נושר מאליו, פשוט 'נופל' ממך, כאילו הגוף לא משקיע כוחות ב'מותרות'. כשכבר אי אפשר להסתיר, מגיע הספר של בית החולים ושם לזה סוף. אני חושבת שזה הרגע היחיד בו נכנעתי לדמעות.
אחרי שישה חודשים, ניגשתי להשתלת מח עצם. לאחריה, כעבור חצי שנה נוספת, ביצעו בי השתלת מח עצם שנייה. זו הייתה הדרך הטיפולית, ואני, עם אמון מלא בצוות הרופאים, התנהגתי כחיילת ממושמעת. גם היום, במבט לאחור, אני בטוחה שהאופציות הטיפוליות שניתנו לי הן הטובות ביותר עבורי.
החשש ממוות שינה אותי
מיאלומה נפוצה היא מחלה שתופסת כ- 350 חולים מדי שנה בישראל, כאשר אצל כל אחד היא מתנהגת שונה. עם היוודע דבר מחלתי, נחשפתי לשכיחותה בישראל, ולצערי, אף איבדתי חברה קרובה אותה הכרתי במהלך הטיפולים, גם היא חולה במיאלומה. לאחר ההחלמה מהשתלת מח העצם השנייה, שגם היא בפני עצמה מתישה, קשה ומסורבלת, הגיעו בשורות טובות.
הפוגה של המחלה, כמעט באופן מלא. כשמבלים כל כך הרבה בבתי חולים, כבר מכירים את הביטויים הרפואיים, והמילים הלועזיות המסובכות הופכות מוכרות. 'רמיסיה', כאשר המחלה נסוגה, זהו אחד מהביטויים שכל חולה סרטן שואף להיתקל בו.
כך קיבלתי כשנה של חיים בריאים. חזרתי למגורים מלאים בקיבוץ, המשכתי לעבוד בתיירות, והאופטימיות, שהייתה בי כל הזמן, הוכיחה את עצמה. גם כשהיה קשה, הייתי אומרת לד"ר מגן, שלמרות שלחולי מיאלומה לא צופים עתיד ארוך שנים - היא עוד תסתובב איתי בעולם, ותגיד לכולם 'רואים אותה, את האישה בת ה-80 שמטפסת פה על הרים? איתה ניצחתי".
ואז, כנגד כל הפנטזיות, חשתי במין סתימה באוזן. עבור כל אחד אחר, כנראה שזה היה מסתכם בדלקת זניחה. אצלי, מדובר בגידול סרטני על עצב השמיעה. המיאלומה התפרצה שוב לחיי, בלי הזמנה וללא הודעה מראש. אמנם קיבלתי מהמחלה הפוגה, אך היא מתעקשת להוכיח שקצת יותר קשה לסלק אותה.
כעת, אני מטופלת במשלב של שתי תרופות, רבלימיד וקיפרוליס כטיפול חמלה, ובתקווה שהאחרונה תיכנס לסל התרופות בקווי טיפול מוקדמים יותר, לעזרת חולים אחרים. בחודשים האחרונים אני מגיעה אחת לשבוע לבילינסון בכדי לקבל את הטיפול, ונוטלת כדורים באופן יומיומי. המלחמה לא תמה.
אני מגדירה את עצמי בזהירות כ'אופטימית יחסית'. לצד הקשיים הפיזיים ואי הוודאות, לא היה רגע אחד בו הרמתי ידיים. הסביבה התומכת שלי, חבריי מהקיבוץ שמסייעים בכל ומשפחתי, לא נותנים לי לחוש ולו לרגע שאני לבדי במערכה.
החשש למות עושה שינוי. הפכתי רגועה יותר, משחררת, הבנתי כמה חשובה לי המשפחה, כמה אני שמחה שיש לי אותם. לא אשקר ואומר שאני גם מקור הכוח של עצמי. בכל בוקר אני קמה מוקדם, בשש וחצי בבוקר משוחחת בטלפון עם הילדים, מתארגנת, ויוצאת ליום עבודה כרגיל. לא מוותרת על כך.
מחוסר המודעות הגמור שהיה לי בימים הראשונים לאחר שאובחנתי כחולה במיאלומה נפוצה, גיששתי באינטרנט ונתקלתי בעמותת אמ"ן, אשר מספקת תמיכה, מידע וסיוע לחולים ובני משפחותיהם.
התחושה שאת לא לבד, וכי יש עוד רבים כמוך היא אכן מעודדת במידת מה. לחולים במצבי אבקש למסור את תחושת ה'אפשר'. יש עוד הרבה חידושים וטיפולים תרופתיים, אפשר לנסות, אפשר להתגבר. אפשר שתמצאו את מקור הכוח שלכם, בתעסוקה, בסביבה, בתחביבים, במכרים, במשפחה, ואפשר שתמצאו אותו בעצמכם. אפשר לחיות.
הכותבת היא דבורה פולצ'ק, בת 55 מקיבוץ אילות שבערבה, אם לשניים וסבתא לנכד אחד
האתר הרשמי של עמותת אמ"ן לחולי מיאלומה נפוצה
לפנייה לכתב/ת 
