המשטרה צריכה להכיר בגזענות

שלושת הגברתנים שהתנפלו השבוע בתל אביב על מייסם אבו אלקיעאן, עובד מרכול שמראה פניו הסגיר את מוצאו הערבי, אינם יוצאי דופן. דיווחים על אלימות משטרתית הפכו לחלק משגרת החיים שלנו.

עוד בערוץ הדעות:

איום החרם האקדמי - לא נעים, אבל יש מה לעשות

חוקי העמותות: האם הם באמת נחוצים?

מילה טובה

לדאוג שהמתמחים יחזרו הביתה בשלום

פיסטוק פוליטי

חומרתם ומספרם חורגים הרבה מעבר למה שחברה שפויה וחופשית יכולה לשאת, הרבה מעבר למה שמשטרת ישראל יכולה להרשות לעצמה. הציבור נחשף רק למיעוט המקרים שתועדו על ידי מצלמה באופן שאינו מותיר ספק לגבי נסיבות האירוע. אפילו בנסיבות אלו מעזה המשטרה לטעון שהקורבן מרוסק הפנים הוא בעצם זה שתקף שוטרים בעת מילוי תפקידם.

הכנסת נדרשה בשנים האחרונות שוב ושוב להפרת הוראות פקודת המשטרה המחייבות שוטרים לענוד תג זיהוי אך ללא הועיל. גם אם נניח שבמקרה זה השוטרים היו במשימה שהצדיקה שלא יהיו מזוהים בשמם ואפילו לא מזוהים כשוטרים - כיצד יכול היה האזרח המותקף לדעת שהאנשים שהקיפו אותו בפנים מאיימות הם שוטרים?

גם כאשר אזרח אינו מציית להוראת שוטר שניתנה כדין ואפילו הוא מתנגד בכוח למעצר חוקי - דבר שלפחות על פני הדברים לא אירע כאן, עדיין אסור לשוטר להפעיל כוח מעבר לזה שנדרש באופן סביר. הפעלה של כוח יתר, שחורג מהמידה הדרושה כדי להשיג את המטרה הלגיטימית של השוטר, אם קיימת כזו, הוא פסול ובלתי חוקי.

השאלה שמטרידה יותר מכול במקרה של אבו אלקיעאן, ובמקרים רבים אחרים, היא מה בדיוק עורר את חשדם של השוטרים אם לא חזותו המזרחית, ומה בדיוק נתן לתוקפים את התחושה שמותר להפעיל נגדו אלימות חסרת מידה - לכסח לו את הצורה במכות רצח - זולת המבטא שהסגיר את מוצאו.

ערבים הם הראשונים להיפגע מתיוג אתני ואלימות משטרתית, אבל ממש לא היחידים. רק לפני שנה געשה הארץ לקול מחאתם של יוצאי אתיופיה, נגד שיטור יתר ואכיפה סלקטיבית נגד בנות ובני העדה. כפי שאמר דמאס פיקדה, החייל שתקיפתו הציתה את גל המחאה, מדובר ב"נוהג קבוע ופסול המתרחש חדשות לבקרים במשטרת ישראל, הנוהגת באלימות כלפי אזרחים" על רקע גזעי וגזעני.

תחושת בטן

לפני מספר חודשים, שעה שהכנסת דנה בחוק המישוש, הזהירו חברות וחברי חברי הכנסת מימין ומשמאל שסמכויות שיטור, שאינן מותנות בחשד כלשהו, בהכרח מתבססות על תחושת בטן, וזו מובילה לשימוש בסטריאוטיפים ובחשדנות יתרה כלפי מיעוטים. "הם לא מפגעים", הסבירה נציגת משרד המשפטים בכנסת, "ובכל זאת נבדקים יותר בגלל הסימן של חזות מזרחית. זה מחיר שהחברה משלמת בביצוע החיפושים ולא צריך לראות את זה כאפליה". דברים אלה מוטעים ומקוממים. לא מדובר רק ב"מחיר שהחברה משלמת" אלא בראש וראשונה במחיר שמשלמים יוצאי אתיופיה, ערבים, מבקשי מקלט, ובעלי חזות מזרחית.

חשוב להדגיש שהדיון בתופעה אינו מסמן את המשטרה כגזענית, ועל כן גם אין מקום לתגובה הנעלבת של משטרת ישראל בעניין. להיפך, סטיגמות ודעות קדומות טבועות בכל אחת ואחד מאיתנו. רק מרגע שמכירים במציאות מצערת זו יש סיכוי לתקנה.

הראשונה שצריכה להכיר בנטייה זו ולהתמודד עם הפגע היא המשטרה, שמרכזת בידיה סמכויות מרחיקות לכת, כולל סמכות להפעיל אלימות ולפגוע בגופם ובכבודם של אזרחים. בארה"ב ובבריטניה המשטרה כבר מכירה ומתמודדת עם התופעה באמצעות מיצוי הדין עם שוטרים שמפעילים אלימות חסרת הצדקה, הדרכות חוזרות ונשנות, ובאמצעות תיעוד ופרסום סטטיסטיקות של המוצא האתני של כל אזרח שעוכב או נעצר ברחוב.

הכנסת אישרה את חוק המישוש במתכונת מצומצמת בהרבה ממה שביקשה המשטרה, אבל הבטיחה לשוב ולדון ביחד עם המשטרה כדי לעקור את ההטיה הגזענית. פניו החבולות של מייסם אבו אלקיעאן הם תזכורת קשה לכך שהדבר טרם נעשה.

עלינו לעקור מן השורש את הפרופיילינג הגזעני, בפעולת המשטרה ובכל תחומי החיים. רק כך נציל את עצמנו מהפגיעה בכבודם של בנות ובני קהילות המיעוט, ורק כך נסיר את הנגע שפוצע את המרקם החברתי העדין של החברה הישראלית, ובסופו של דבר פוגע גם באמון הציבור במשטרה ובתפקודה.