שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העיר אשר בדד יושבת, ובליבה כיפה
    מורשת קרב, ריקוד דגלים וגבעת התחמושת כבר לא באמת עושים את זה לישראל 2016. עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, עד שנמאס לישראלים והם ירדו לחפש משמעות בתל אביב. ניסיתי לחפש חולצות לבנות שלא מחובר אליהן נוער דתי; עמך ישראל שעדיין מתרגשים מקולו של הרב גורן קורא: "הר הבית בידינו". ניסיתי, אבל לא מצאתי

     (צילום: אלכס קולומויסקי) (צילום: אלכס קולומויסקי)
    (צילום: אלכס קולומויסקי)

     

    יום ירושלים הוא הבייבי המגזרי הסרוג, ואם נדייק – הסרוג מאוד. חוגגים אותו בעיקר אנשי החרד"ל והמתנחלים, לצד חניכי תנועות הנוער ותלמידי החמ"ד. השאר? השאירו את ירושלים בממתינה. הם כבר יתקשרו אליה. ותודה ששאלתם.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    אולי אם לירושלים יקראו "סר", והיא תלבש חליפת נצנצנים סגולה ותשיר במבטא קוקני כבד בפארק הירקון Candle in the Wind, הם יאילו להרים את הטלפון באזור חיוג 02.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות  

     

    כמו ילד פלא שהתחלף לו הקול, ורק אמא שלו עוד מדחיקה את המציאות - כך נתפס היום הזה בציבוריות הישראלית.

     

    "תגיד", שאל השדרן ברדיו ירושלים את מפקד מחוז התנועה, שהרגע הקריא את רשימת הצירים החסומים לתנועה: "אי אפשר למנוע את הסיוט הזה של חסימת הכבישים?"

     

    סיפורי מלחמה, חשיפת ארכיונים נדירים, מורשת קרב, ריקוד דגלים וגבעת התחמושת כבר לא באמת עושים את זה לישראל 2016. בחייאת, רק תן לי להגיע כבר הביתה, כי עוד יש לי גולדן סטייט קליבלנד על הראש. ועד אז, מבחינתנו, כל הפקקים האלו: סיוט.  

     

    ירושלים שבלב, אברהם פריד

    ירושלים שבלב, אברהם פריד

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אגב, גם אם תחפשו בנרות, ספק אם תמצאו תוכנית אחת שהקשתה בשאלה זהה על חסימת הכבישים שהתבצעה לקראת מצעד הגאווה.

     

    ירושלים מסתכלת במראה בעצב

    עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, עד שנמאס לישראלים והם ירדו לחפש משמעות בתל אביב. כמו

    אהבת נעורים שכבר לא מזכירה במאום את מה שהייתה, ולא נשאר בה אלא זיכרון חביב של ילדות - כך עומדת לה ירושלים מול המראה, מסתכלת באימה על קמטיה, ומנסה לכסות עצמה בעוד שכבת איפור. נלחמת לשווא בתחנות הרוח של הזמן. מסתכלת בקנאה על הופעתה של אחותה הצעירה, תל אביב, ומרגישה כמו מטרונית שמוצאת את עצמה בליין שלא הוזמנה אליו מלכתחילה.

     

    ניסיתי לחפש בכל זאת חולצות לבנות שלא מחובר אליהן נוער דתי-לאומי; דבוקות אנשים שאינן מגיעות מ"תגלית". סתם, אתם יודעים, עמך ישראל. אנשים שעדיין מתרגשים מקולו של הרב גורן קורא: "הר הבית בידינו". ניסיתי, אבל לא מצאתי.

     

    ואולי לא חיפשתי כמו שצריך. הסתכלתי על מאות הנערים הסרוגים, מניפים את דגלי הכחול-לבן, משולהבים בשיר "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". צפרתי לאות הזדהות. חשתי גאווה בנוער שלנו.

     

    אבל צפירות אימים התחילו מהמכוניות שמאחוריי: "סע, סע כבר, יאללה. סע"!

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלכס קולומויסקי
    הציבור הישראלי נטש. נשארנו לבד
    צילום: אלכס קולומויסקי
    מומלצים