שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "בילי אליוט": יוצא מהלב וחודר אל הלב

    העיבוד הבימתי של "בילי אליוט" מלא ברגעי קסם שלא מותירים מקום לציניות, אבל הניסיון להפוך אותם לגרנדיוזיים פשוט מיותר. בסופו של דבר, אליוט הישראלי יספק מנה גדושה של הנאה, וגם יעורר רצון לצפות בסרט פעם נוספת

    אין שום דבר ברור מאליו בבחירה להציג את המחזמר "בילי אליוט" על הבמה בישראל. בטח ובטח לא כשמדובר בהפקה פרטית. בניגוד למחזות זמר אחרים, שמשופעים בלהיטים שהקהל מכיר כמו "סיפור הפרברים", "עלובי החיים", "שיער" או "אוויטה", במחזמר הזה, שמלווה אמנם בפזמונים שהלחין אלטון ג'ון אך אף אחד מהם לא פרץ את גבולות הבמה - קשה לומר שהקהל יצא מהאולם מזמזם. מחובר לסיפור הדרמטי? כן. נפעם מילד עם כשרון יוצא דופן? כן. מזמזם? לא.

    בישראל 2016 פועלים באופן משמעותי פחות מפיקים עצמאיים מבעבר. זה קשור לסיכון הכלכלי הכרוך בדבר וללא מעט דוגמאות חיות של יזמים בתחום, שקרסו והרימו ידיים. זה קשור גם לתחרות מול התיאטראות הרפרטואריים בישראל, שבעשור האחרון מעלים דרך קבע הפקות מוזיקליות, ולא פחות מכך - לעובדה שהסרט עליו מתבסס המחזה זכה להצלחה פנומנליות שקשה לשחזר. הבחירה לפתוח את אולם המופעים בסינמה סיטי עם מחזמר שלא מבוסס על אבק כוכבים ורחוק מלהיות נוצץ, היא סיכון משמעותי.

    מתוך המופע (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    מתוך המופע(צילום: יוסי צבקר)
    כך גם הפקדת מלאכת הבימוי בידיו של אלדר גרויסמן, כוריאוגרף מוערך שחתום אמנם כמעצב תנועה בהפקות ענק כמו הפסטיגל ומופעי "וואו!" באילת, (באחרונים שימש גם כבמאי משנה) ומחזות זמר כמו "יוסף וכתונת הפסים" ו"צלילי המוזיקה", אך ניסיונו כבמאי בהפקות מוזיקאליות גדולות מצומצם וכולל בעיקר את "גאליס" ו"מותק של פסטיבל".

     

    ובכל זאת, בניגוד לכל הסיכויים, "בילי אליוט" הגיע לישראל, ובזה כשלעצמו יש תקווה לעתיד לא פחות מקריצה גם אל הממסד התיאטרוני שמעדיף, למרות רשת הביטחון שניתנה לו, להישאר באזורי הנוחות המוגנים.

    בילי אליוט גדל בעיירת כורים קטנה באנגליה. אביו ואחיו כורי פחם. אמו, אליה היה קשור בעבותות, נפטרה ממחלה. סבתו, שמתגוררת איתם, סובלת מדימנציה שהולכת ומחריפה, אך היא בשבילו כתף ופינה חמה. ברקע שביתות הכורים באנגליה והמלחמה האלימה שמנהלת מולם ראש הממשלה דאז, אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר. זו עיירה קשוחה של אנשים שמנסים לשרוד וחולמים על עתיד טוב יותר. במקום שכזה, שכל כולו הישרדות, הגשמה עצמית נתפשת כמותרות. בשיעור האגרוף אליו רשם אותו אביו ועליו הוא משלם אך בקושי, בילי לא מוצא את עצמו. באופן מקרי הוא מתגלגל לשיעור הבלט של הגברת ווילקינסון ומגלה עולם חדש שמאפשר לו, גם אם בסתר, לחלום, ונותן לו כנפיים להמריא למחוזות אחרים שמעבר למציאות היומיומית הקשה.

    הבלט נותן כנפיים (צילום: יוסי צבקר)
    הבלט נותן כנפיים(צילום: יוסי צבקר)

    המחזמר נפתח בתמונות ארכיון בשחור לבן ולאחר מכן בצבע של המוני מפגינים. ברקע מהדהד קולו של קריין רדיו. בשפה ארכאית משהו הוא מדווח על הכרזת המלחמה של תאצ'ר באיגודי הכורים הנלחמים על עתידם. המסך עולה על קבוצת כורים שיושבת ומחכה להודעה על השבתת העבודה. זה רחוק מאד מכל מה שאנחנו רגילים לראות כסצנת פתיחה של מחזמר. גם השיר שמלווה אותה, "לא נצעד לבד", מעין נהמת תחינה לחיזוק הכוחות, מינורי ואיטי גם אם הדרמה מקופלת בתוכו.

    בהפקות בהשתתפות ילדים, מלהקים, על פי חוק, ליהוק כפול לתפקידים ראשיים. בהצגה שבה צפיתי שיחק ארנון הרינג בתפקיד הראשי. מהרגע בו הוא נכנס לבמה לראשונה, קשה שלא להתאהב בילד המוכשר הזה. אבל הייתה זו הסצנה השנייה שכבשה את הלב. זו סצנה לכאורה סוריאליסטית, שבה מנהל בילי בדמיונו שיחה עם אמו המתה, תפקיד קטנטן אך משמעותי, שמבצעת בטבעיות רבה יעל יקל. יש בסצנה הזו, שמבוימת בעדינות רבה, מעט פעולות אבל טונות של רגש, שמביא לידי ביטוי גם את איכויותיו הדרמטיות של הרינג. הטקסט, שתרגם אלי ביז'אווי, קולח ונדמה שנכתב במקור בעברית, מה שמקרב את הסיפור הלכאורה רחוק הזה אל המקום והזמן.

     

     (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    (צילום: יוסי צבקר)
     

    הבמה שעיצב ניצן רפאלי מושתתת על פתרונות אחסון משוכללים - אולי בשל היעדר קלעים, מה שדורש יצירתיות יתרה בכל הנוגע לשינוע תפאורה ורקוויזיטים. חללים משתנים בעזרת מעלית שנפערת בלב הבמה, חלקי תפאורה שנפתחים ונסגרים, עולים ויורדים, מתגלגלים פנימה והחוצה - ואז שוב הבמה משתנה וחוזרת אל מה שנראה כמו מתנ"ס שכונתי. שיעור הבלט של גברת וילקינסון יתחיל אוטוטו. שורה של ילדות מפטפטות בטייץ תשתתק עם כניסתה של וילקינסון לכיתה.

    דפנה דקל, בתפקיד המורה לבלט שחלמה להיות בלרינה וגמרה במתנ"ס שכוח אל בעיירת כורים, היא ליהוק מצוין. היא מביאה לתפקיד את הלאות של מי שהרימה ידיים, את הציניות והקשיחות של מי שהחיים כופפו, אבל גם את האהבה לדבר והסקרנות שמשאירה את הדלת פתוחה ומאפשרת לה לראות את הכישרון שמולה ולדחוף אותו קדימה והלאה עד לכדי הגשמה. "תנו לחיים המשמימים שלנו להשתנות לרגע בזכות האמנות", היא אומרת בציניות שיש בה גם זיק של תקווה והבטחה.

     (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    (צילום: יוסי צבקר)

    שם, בשיעור הבלט במתנ"ס שאליו נקלע מבלי שהתכוון, מתחיל בילי אליוט במסע הארוך להגשמה עצמית. החיבור בין הבמאי לכוריאוגרף עצמתי, נוגע ללב ואפילו פואטי, דווקא ברגעים קאמרים ולכאורה מינורים, כמו בפעם הראשונה שבה בילי מגלה את התנועה. כפות הידיים שהופכות לציפור מעופפת, הגוף ששמח לנוע חופשי. זה חי ופועם, יוצא מהלב וחודר אל הלב. זה בא לידי ביטוי גם בסצנת ריקוד נהדרת, שמבוצעת לעילא, שבה בילי משוכנע שחלומו נלקח ממנו. צריך לא רק כשרון ביצועי אלא גם ובעיקר יד מכוונת ומדויקת כדי להנחות ילד שעומד לראשונה על במה ולהגיע לתוצאות שכאלה.

     
    גם מערכת היחסים בין אליוט לסבתו, שבאה לידי ביטוי בסצנת המטבח, היא רגע של קסם. דינה דורון בתפקיד הסבתא שובה ושוברת את הלב. היא הרוח שמתחת לכנפיו, נון קונפורמיסטית שהוכנעה על ידי מציאות חיים, סמן שמהבהב נורת אזהרה. היא פורשת בפניו את סיפור חייה בריקוד – סיפור של זוגיות אלימה, שכבלה אותה וכיבתה את האור. גם בזה יש משהו מהאנטיתזה המוחלטת לכל מה שמחזמר אמור להיות. בעולם מושלם ילדים לא אמורים להיות חשופים לאזורים החשוכים של החיים. אבל המחזה שכתב לי הול, גם אם לא נטול פגמים, בהחלט שובר קונבנציות.

     

    זה מתחיל רחוק מההתחלה. חודשים אחרי שבילי משתתף דרך קבע בשיעורי הבלט של וילקינסון אבל מעמיד פנים שהוא ממשיך בשגרת חוג האגרוף. באמצע סולו נפלא שמבצע הרינג, מתפרץ אל האולם במתנ"ס אביו. זו התדהמה שעל פניו של אבי קושניר, בתפקיד האב, שמסמנת את דרך החתחתים שמחכה לבילי עד שיגיע ליעד.

     (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    (צילום: יוסי צבקר)

    זה מחזמר יוצא דופן גם בגלל הסוגיות שהוא מציף, כמו מיניות אחרת אצל ילדים, ג'נדר ודעות קדומות. מייקל, חברו הטוב של בילי (עמית ברנר), אוהב ללבוש בגדי נשים ומצהיר שגם אביו חובב שמלות. "מה כל כך נורא להיות עצמך?", הוא שר בסצנה שבה ממלאות את הבמה שלוש שמלות ענק מרקדות סטפס. זו למעשה שאלת השאלות ששואל את עצמו גם גיבור המחזמר. על אף שמדובר בסצנה שאמורה לגרום לצופה לצאת מגדרו בשל האפקט הוויזואלי, אלה לא השמלות או המסך המנצנץ (והלא מגוהץ, שנותן לכל זה מראה שהוא הכל חוץ מגלאם), אלא דווקא הדינמיקה בין שני ילדים שמשחקים בנדמה לי.

    דווקא בשל העובדה שמדובר במחזמר שמבוסס על דרמה אנושית קטנה (קרובה יותר לשירלי ולנטיין מאשר למדיאה), כל ניסיון לייצר בתוכה רגעים גרנדיוזיים נידון לכישלון. בהפקה הנוכחית זה בא לידי ביטוי בשימוש שעושה הבמאי בקיר פנסים אחורי שמכה בסנוורים. זה אמור לסמל את אורות הפנסים של הכורים מתחת לאדמה, אבל מרגיש כמו שורת המקהלה.

     (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    (צילום: יוסי צבקר)
     

    על אף ההתנגדות מצד האב, וכן מצד אחיו של אליוט - מהפכן שקורא להתנגדות אלימה, תפקיד קטן אבל נהדר של אושרי כהן - בילי לא מפחד להיות עצמו. הוא חוזר לכיתת הלימוד של וילקינסון שמציעה לו לנסות ולהתקבל לבית הספר המלכותי לבלט בלונדון. זה נשמע כמו חלום רחוק, אבל היא מוכנה לעזור לו להגשים אותו ומציעה להכין אותו לאודישן. היא מבקשת שיביא מהבית משהו שקרוב ללבו. הוא מביא מכתב שכתבה לו אמו לפני מותה. זה אולי הרגע החזק ביותר במחזה: מיס וילקינסון ובילי יושבים זה מול זה בכיתה הריקה. איתם גם רוח האם המתה. הם קוראים את המכתב. עד שהאם נעלמת ומה שנשאר זה תחליף אם לילד שכמה לאהבה וזקוק ליד מכוונת. "תהיה פשוט אתה", היא שרה. וזה רך ורגיש וכואב. אתה מוכן להיות סלחן כלפי הדידקטיות כיוון שאמא, על הבמה ומחוצה לה, יש רק אחת.

     

    אבי קושניר, ליהוק מפתיע לתפקיד האב, צולח את המעברים הרגשיים אבל נופל לאזורי הנוחות איפה שחשוב, כמו למשל בשלב האודישן של בילי באקדמיה המלכותית. זה רגע חשוב במחזה, נקודת המפנה בחיי הגיבור. אי הנוחות המשתקת של האדם הפשוט מול היכלות ומוסדות מפוארים מסוג זה, יוצרת גיחוך בפני עצמה. זה מספיק ולא נדרש להגדלה. את השבירות של הדמות המורכבת הזו הוא מביא לידי ביטוי בשיר שמקפל בתוכו את סיפור חייו ומהדהד במקביל ובהשאלה גם את סיפורם של רבים במדינת ישראל. הוא שר על הנער שהיה, על החלומות שחלם ולעולם לא יגשים.

    "בן 16 הייתי, אמרו לי: 'קח קסדה ותרד עמוק לאדמה'", הוא שר והמציאות מתדפקת על דלתות האולם. בניגוד אליו ולחבריו הכורים שייאלצו לרדת שוב עמוק לאדמה, חלומו של בילי יתגשם. בניגוד לסרט הנפלא של סטיבן דלדרי שמסתיים בקטע מתוך אגם הברבורים שמבצע בילי בבגרותו, המחזמר מסתיים בפתאומיות מיד עם צאתו ללונדון. רגע אחד בילי עם מזוודה ביד ומייד לאחריו, אבי קושניר בקטע סטפס מתחיל את ההשתחוויה. לוקח זמן לעכל את הסוף, אך עושה הרושם שלקהל זה לא מפריע. ערב מהנה שמעורר חשק עז לחזור ולצפות פעם נוספת בסרט. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי צבקר
    מתוך "בילי אליוט"
    צילום: יוסי צבקר
    לאתר ההטבות
    מומלצים