שעות אחר הצהריים המוקדמות, תחילת חודש יוני, הסימנים הראשונים של קיץ כבר עומדים באוויר, אני חש זאת היטב שעה שצעדתי במהירות לכיוון הצד המערבי של העיר. אחוזי הלחות כבר משגעים אותי. אני בדרכי למפגש שבועי עם מספר אנשים שבחרתי לעבור איתם תהליך אימון קבוצתי. במסגרת הזאת אני לומד שיטות עבודה וטכניקות אימון נוספות, במהלך המפגש הודיע המאמן "היעד שלכם השבוע הוא להעביר לכל הקבוצה את התובנה שנקראת אחריות או מנהיגות וכיצד היא עומדת ביחס לקורבנות".

נשמע מעניין חשבתי לעצמי, מעניין מה היקום יכול לזמן במקום הזה ולאיזה תוצאות אפשר להגיע.

ביום שבת הזמינה אותי מיקה להשתתף בפעילות שקשורה לרעיון שאותו היא מקדמת (ניצול נשים במקומות עבודה). כמי שמכיר את מיקה ידעתי שהדבר האחרון שהיא תעשה יהיה לעמוד במקום ציבורי סואן עם אלפי אנשים ותשדל לגייס עוברים ושבים לרעיון שלה. מיקה היא טיפוס ביישן עם סגנון תקשורת תומך, עשיה מהסוג הזה היא יציאה מוחלטת מאזור הנוחות. אבל ומאחר ואנחנו נמצאים בתוך מסגרת שמעודדת לצאת מתוך האזור הזה, היא החליטה להציג את הפרויקט באחת מהככרות היותר עמוסות בעיר יוניון סקוור. כתמיכה במהלך האמיץ של מיקה החלטנו מספר חברים להגיע איתה לככר.

עמדתי מנגד ויכולתי להסתכל בהערצה כיצד במשך כל הפעילות היא דיברה עם העוברים ושבים וגייסה המון אנשים לרעיון שלה, היא פעלה ממקום של אומץ ונחישות ובעיקר תשוקה לדבר והייתה במקום אחראי. היא קיבלה משוב והוקרות מכולם על העשיה המבורכת שלה.

ביום ראשון התקשרתי לבדוק מה נשמע, למרות עשרות ניסיונות לא הצלחתי לקבל מענה טלפוני מהנייד שלה, שלחתי אימייל לבדוק אם הכל בסדר.

מסתבר שאחרי שכולם כבר התפזרו ומיקה עשתה את דרכה עם כל הציוד לרכבת, היא גילתה שהארנק שלה ביחד עם הנייד נעלמו. “איך שבאתי לשלם גילתי לתדהמתי שהארנק והטלפון נעלמו, בשניה הראשונה נתקפתי בזעם ומיד האשמתי את עצמי על חוסר זהירות. הייתי בחרדה, לא ידעתי מה לעשות, אני לא זוכרת שום מספר טלפון בעל פה, אתם מזמן כבר לא בסביבה, אני נמצאת במרחק גדול מדי מהבית ואין מצב שאני הולכת ברגל במיוחד עם כל הארגזים שסחבתי. הרגשתי איום ונורא והדמעות החלו לבצבץ, בקול הפנימי שמעתי שהעולם לא בסדר ואנשים הם רעים וכמה שאני מסכנה ולבד.

בעודי יושבת שם חסרת אונים מישהו עבר לידי ואמר "אני בעד הרעיון שרשום לך על החולצה", הסתכלתי על החולצה על מנת להבין על מה הוא מדבר. היה רשום עליה, "היחיד שיכול לעצור אותי מלהשיג כל מה שאני רוצה הוא אני”. תוך אלפית השניה כל הסיטואציה השתנתה, חיכתי לעצמי והבנתי שההתקרבנות עכשיו לא תיקח אותי לשום מקום.

שאלתי את עצמי מה אישה חזקה עצמאית ומנהיגה הייתה עושה ברגע שכזה? התחברתי בדימיון שלי לנשים שאני מעריצה, בלי להתבייש פניתי לבחור וביקשתי אם הוא יכול להשאיל לי את הנייד שלו לשיחה מקומית קצרה. הוא נענה בחיוב. למזלי היה מספר אחד שזכרתי בעל פה והוא של החבר שלי לשעבר, למרות הקושי שבדבר שיננתי לעצמי "היחידה שיכולה לעצור אותי מלהשיג כל דבר היא אני”. התקשרתי וביקשתי שיגיע למקום שבו אני נמצאת עם כמה דולרים שאוכל להגיע הביתה. תוך כמה דקות הוא הגיע, צייד אותי בכסף וככה הגעתי הביתה. הכל השתנה בשניה רק בגלל שהבחור הזה שעבר הפנה את תשומת הלב שלי למשהו שידעתי, אבל באותהכנראה שכחתי”.

ואוו, יהיה לך על מה לספר במסגרת המפגש השבועי.

"מה שיצא טוב זה שגם יהיה לי על מה לספר וגם יש לי דייט עם החבר לשעבר. אני חושבת שאני יודעת מה הייתה הטעות שלי במערכת היחסים שלי איתו ועכשיו אני פותרת את העניין”.

זה מה שנקרא זכייה כפולה, לא?

הסיפור הזה ממחיש בצורה טובה כיצד המעבר ממקום קורבני למצב אחראי הוא פשוט ותלוי רק בנו.

תבחרו להיות אחראים בחייכם. אם תשכילו להבין שכל מה שקורה, קורה עבורנו. לא לנו. עם התובנה הזאת תראו שכל הפעולות משתנות ואיתם גם התוצאות.

שלמות זה מבחירה.

ניסים שדה M.A מטעם אוניברסיטת תל אביב, בעל ניסיון בתחום הניהולי בסקטור הפרטי והציבורי.

מוסמך Mastery University מטעם Anthony Robbins מאמן בכיר למנהיגות ותקשורת בתחום האישי והעסקי מעביר הכשרת מאמנים בעיר ניו יורק יחד עם סדנאות ייחודית בתחום תקשורת והעצמה אישית.

nissimsade@gmail.com