"העי"ג": ספילברג - ענק ידידותי גריאטרי

אחרי הפשעים המחרידים שביצע טים ברטון ב"צ'רלי בממלכת השוקולד", אחד מספריו האהובים של רואלד דאל, יש על פניו משהו מנחם בעובדה שלא אחר מאשר סטיבן ספילברג לקח על עצמו את האחריות לגרסה הקולנועית של "העי"ג" ("The BFG"), ענק ידידותי גדול זאת אומרת, יצירתו המקסימה של דאל מ-1982.

העובדה שעל כתיבת התסריט הופקדה מליסה מת'סון, מי שגם חיברה את התסריט של "אי.טי" (היא נפטרה אשתקד בגיל 65 והסרט מוקדש לזכרה) - אינה מקרית בדיעבד. החיבור בינה ובין ספילברג מעיד במשהו על הכוונה ליצור סרט שינסה לשחזר את הקסם החד-פעמי של היצירה ההיא (זהו גם התסריט הראשון של מת'סון מזה 20 שנה). אבל הצפייה ב"עי"ג" מלווה בתחושה שאת מה שיש לספילברג להציע פה, הוא כבר עשה טוב יותר בעבר.

גיבורת הספר והסרט היא סופי הקטנה (רובי בארנהיל) המתגוררת בבית יתומים בלונדון. כאשר היא מביטה באחד הלילות מבעד לחלון אולם השינה, היא מבחינה בענק החומק ברחובות החשוכים, מקפיד להסוות את נוכחותו עצומת המידות. הוא חוטף את סופי ממיטתה - אחרי הכל, לאיש אסור לדעת על דבר קיומו של הענק הידידותי הגדול - ונוטל אותה עמו לארץ הענקים שמאוכלסת כמסתבר בתפלצות רפות שכל, אלימות וגסות רוח הנהנות להתעלל בו.

ביחס אליהן, העי"ג (בגילומו של מארק ריילנס, זוכה האוסקר על "גשר המרגלים") אינו כל כך ענק כלל ועיקר, וגם לא ניזון כמוהן מזלילת ילדים. מזונו מורכב מליפלופונים (snozzcumber במקור) ומשקה מוגז בשם גזגזוז (frobscottle) שמעודד נפיחות קולניות. שפתו המוזרה של העי"ג מבוססת על משחקי מילים ושיבושי לשון (שאמנם משעשעים יותר באנגלית), ועיסוקו העיקרי הוא לכידת חלומות שאותם הוא מחלק בנשיפה לילדים בשנתם.

חלקו הראשון של הסרט אמור להציג את עולמו הקסום והאגדתי של הענק. האגם שבקרקעיתו נמצאת ארץ החלומות, שכל אחד מהם נראה כגחלילית ססגונית, בוהקת, או ביתו של העי"ג שבתוכו זורם מפל מים ושמדפיו עמוסים בחלומות סגורים בבקבוקים זוהרים. זהו עולם שאמור לסחוט קריאות השתאות - די בדומה למופע האורות והצלילים בשיאו של "מפגשים מהסוג השלישי", האלגוריה היפה והמרגשת לקסמו האשלייתי של הקולנוע שביים ספילברג לפני ארבעה עשורים.

אבל הקסם הזה לא ממש עובד כאן. התחושה היא ש"העי"ג" נעדר השראה של ממש, שיש משהו מלאכותי בסנטימנטליות שלו, ובכלל - שהסרט הראשון שמביים ספילברג בעבור אולפני דיסני נראה קצת, ובכן, חסר ייחוד. מין מפגש פסגה שאינו עומד בציפיות שנתלו בו. איכשהו, הסרט הזה לא מצליח לרגש, והוא עשוי בצורה קורקטית שמקפידה על נאמנות לספר מבלי להפוך אותו לפנטזיה קולנועית מלהיבה באמת.

בנוסף, הדברנות העודפת שמאפיינת את החלק המתמשך-יתר-על-המידה שמתרחש במערת העי"ג המזכירה מעבדה קדומה, הופכת מייגעת נוכח הצורך להתעכב על ההברקות הלשוניות שלא עובדות בתרגום העברי. ריילנס, המצויד באוזני שדון ושיער סב משוך לאחור, מעניק אמנם לתפקיד מידה מדויקת של עצב ונאיביות ילדותית - מה שעוזר לדמותו החריגה והבודדה אפילו בארץ הענקים להתחבב על היתומה הקטנה - אך קשה שלא לחשוב מה וירטואוז ורבלי כרובין וויליאמס ע"ה היה עושה בנעליו. 

לזכות הסרט עומדים האפקטים החזותיים שלו, שמשלבים בהצלחה רבה ענקים ובני אדם. זה עובד לא רק בסצינות המתרחשות בארץ הנפילים הפנטסטית, אלא אף יותר בחלקו החותם של הסרט כאשר סופי והעי"ג מגיעים לארמון בקינגהאם על מנת לגייס את עזרתה של מלכת אנגליה (פנלופי ווילטון) למלחמה נגד הענקים הרעים. סצינת הארוחה המלכותית מספקת לספילברג הזדמנות לכמה רגעים קומיים משעשעים במיוחד, ואכן כן – מלכת אנגליה אפילו מפליצה.

"העי"ג" מחזיר לכאורה את ספילברג לימים שבהם הוא נתפס כילד הנצחי של הקולנוע (אין זה מקרה שאחד מסרטיו, "הוק" הכושל מ-1991, היה עיבוד רפלקסיבי ל"פיטר פן"). כאילו השהות הממושכת בעולם הסרטים ההיסטוריים (האחרונים שבהם היו "לינקולן" ו"גשר המרגלים") עוררה אצלו איזה צורך לשוב אל התקופה בה היה שמו נרדף למעשיות לכל המשפחה.

הבעיה היא שפיטר פן הפך בינתיים למבוגר מעט טרחן: "העי"ג" הוא סרט ילדים שעלול לשעמם את הוריהם, ועיצוב הדמויות בו לוקה במקוריות וחן (בארנהיל היא עוד יתומה קולנועית גנרית מהסוג שמעורר מפעם לפעם אהדה לתאבונם הבריא של הענקים אוכלי הילדים).

ספילברג ללא ספק מזהה עצמו עם העי"ג (כשם שבעבר זיהה עצמו עם הילד ב"מפגשים מהסוג השלישי", ובצורה מעניינת ביותר עם המיליארדר האקסצנטרי ב"פארק היורה"). שניהם, אחרי הכל, הענק והבמאי, עוסקים בעולם החלומות של ילדים. אבל ספילברג, כאמור, כבר שוטט בו בעבר, והוא מתקשה עתה לספק את קריאות ההתפעלות מפעם.

"העי"ג" (ארצות הברית) - במאי: סטיבן ספילברג, שחקנים ראשיים: מארק ריילנס, רובי בארנהיל, פנלופי ווילטון, ביל היידר, רבקה הול, ואולפור דארי אולאפסון. אורך הסרט: 117 דקות.