שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    תפסיקו לכעוס על ההורים שלכם

    היחסים עם ההורים שלנו הם הכי מורכבים שיש. הכי קשים לפיצוח והכי קלים להבנה. לרבים מהם לא היו אז את הכלים שיש לנו היום כדי לייצר הורות טובה, מתקדמת, מודעת, תומכת ומחבקת. ולמרות שאנחנו עלולים לכעוס עליהם בשל כך - חשוב להתפייס איתם

    אני מביט במראה ורואה את אבא שלי. אני מביט בבני בן ה-14 ורואה את אבא שלי. בעיניים. בפה. בתנועות הגוף. בחום האנושי. אפילו בהתנהגות שלו. גם אמא שלי קיימת בי. בצבע העור הבהיר. בתווי הפנים. בשפתיים. אי אפשר לברוח מזה.

     

    אי אפשר למחוק את זה. להתעלם מזה. או לבטל את זה. שנים רבות אחרי שהלכו לעולמם, שניהם עדיין שם, עמוק בתוכי, צרובים ומצולקים בנפש שלי. שנפגעה מהם, שכעסה עליהם, שהתייאשה מהם, שהתרחקה מהם, אך גם אהבה אותם מאד.

     

    גם ההורים הטובים ביותר פוגעים בנו

    מי מאיתנו אינו כועס על הוריו? מי מאיתנו לא חווה מהם אכזבה או מפח נפש? מי מאיתנו לא זוכר את הביקורת שהטיחו בו, את הצעקות הרמות, את השתיקות הממושכות, את הרגע ההוא שבו עזב את הבית, את הבכי שאחרי, את המועקה שבפנים, את הכאב הזה שלא מרפה ממנו?

     

    גם ההורים הטובים ביותר, האוהבים, המודעים, המשתדלים, גם הם פגעו בנו רגשית. אי אפשר אחרת. הם בני אדם. ואנחנו בני אדם. ובני אדם, מטבעם, מתווכחים, רבים, מתפייסים, וגם צוברים כעסים שמרחיקים אותם מהאנשים הכי קרובים אליהם.  

     

    אלה שהביאו אותם לעולם. אלה שהעניקו להם חיים. אלה שתמכו בהם. אלה שהיו לצדם ברגעים הכי קשים. אלה שגם אכזבו אותם, פישלו, טעו, עזבו, לא ידעו כיצד להתמודד איתם ואפילו ברחו מאחריות. ואנחנו נפגענו. נכווינו. כעסנו. שמרנו טינה. וכשהטינה שקעה לה במצולות התודעה שלנו, כבר היינו רחוקים מהם. לא נתנו להם, בשום פנים ואופן, להתקרב אלינו. איבדנו את החמלה כלפיהם. איבדנו אותם.

     

    היחסים עם ההורים שלנו הם הכי מורכבים שיש. הכי קשים לפיצוח והכי קלים להבנה. מרבית ההורים שלנו הם בני אדם טובים מיסודם. הם בוודאי לא התכוונו להרע לנו בזדון. או לפגוע בנו בכוונה תחילה. לרבים מהם לא היו אז את הכלים שיש לנו היום כדי לייצר הורות טובה, מתקדמת, מודעת, תומכת ומחבקת. הם עשו כמיטב יכולתם. אבל לפעמים מיטב יכולתם לא היה מספיק. ואנחנו לא סלחנו. ונשארנו עם האכזבה, עם הכעס, עם הטינה. לבד.

     

    ולכן, חשוב כל כך להתפייס איתם. גם אם הם זקנים מאד. אפילו אם כבר אינם בין החיים. כי להתפייס איתם זה להתפייס עם עצמנו. הם חלק מאיתנו. אי אפשר לנקות אותם. אי אפשר לבטל אותם. אי אפשר להתעלם מהרגשות שלנו כלפיהם. והרגשות כלפיהם לעולם יהיו מורכבים מחומרים שונים: אהבה וכעס, חמלה וביקורת, כמיהה ורצון עז להתרחק.

     

    תפסיקו להרעיל את עצמכם

    כל הרגשות הללו נמצאים בתוכנו. הם שלנו. רק שלנו. אנחנו סובלים מהם. אנחנו מייצרים אותם. אנחנו מרעילים את עצמנו. ואנחנו אלה שהורסים את חיינו במו ידינו. כעס הוא רעל. בהתחלה הוא נקודתי. אחר כך הוא מתפשט. בסוף הוא משנה אותנו והופך אותנו למרירים ולצודקים.

     

    אני סובל, כדי שהוא יסבול. אבל הוא (אבא), או היא (אמא), או שניהם, כבר לא שם. המורה שלי, נטלי בן דוד, אמרה על זה פעם: "כשאנחנו כועסים, זה כמו לשתות רעל ולחכות שהצד השני ימות".

     

    רוצים להפסיק לשתות רעל? רוצים להפסיק לסבול? אז קחו אחריות על חייכם ותתפייסו עם ההורים שלכם. תעשו איתם שלום. תעשו שלום עם עצמכם. לא בשבילם - בשבילכם. תנקו את הנשמה שלכם. תרפאו את עצמכם מהכאב. תעניקו להם חמלה ולכם שקט נפשי. אם הם בחיים, תתקשרו אליהם, תקבעו פגישה, תדברו איתם, תקשיבו להם. אל תשפטו אותם, פשוט תבינו אותם. תנסו להגיע אליהם. אם זה ילך, הרווחתם. אם לא, לפחות ניסיתם.

     

    אם הם כבר מתו, ואם הם עדיין בחיים, תנסו להיזכר ברגעים הטובים שהיו לכם, ברגעים שבהם אהבו אתכם, חיבקו אתכם, הקשיבו לכם, היו בעדכם, היו בשבילכם, העניקו לכם חום ותמיכה, היו הורים כפי שאתם רוצים להיות. אם תתחברו לחמלה שבכם, היא עשויה לרפא את הכאב, לנקות את הסבל ולהפוך אתכם להורים טובים יותר. הילדים שלכם עוד יודו לכם.

     

    הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת





     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    תתפייסו עם ההורים שלכם
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים