שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מלכי הסוואנה

    הם מלים את בניהם בטקס פומבי, שותים דם של פרה, מגלחים את שערם ומקעקעים את פניהם. אבל הם גם רועי צאן שומרי שלום, שמאמינים שאין סכסוך שלא ניתן ליישב. שבטי המסאי על גלימותיהם הצבעוניות הם ללא ספק מלכי הסוואנה במזרח אפריקה

    בשיתוף אפריקן דרייב

     

    "לא ראיתי באפריקה שבט או אדם כה ססגוניים כמסאים..." כך תיאר מגלה הארצות ג'וזף תומסון את השבט שהצית את דמיונו בסוף המאה הקודמת, ותזכרו את תומסון, כי עוד נשוב אליו.

     

    המסאיים הם שבט נילוטי (כלומר שבט שחי ליד הנילוס) שמקורו בסודאן. לפני 500-600 שנים הם נדדו למזרח אפריקה (כנראה בשל תקופת רעב ובצורת) וכיום נוכל לפגוש אותם בדרום מערב קניה ובצפון טנזניה, שם הם רועים את עדרי הבקר שלהם בשטחי הסוואנה העצומים ובערבות האינסופיות המכונות בשפתם: "סרנגטי".

    קרוב למליון מסאיים חיים היום בשמורות הטבע המופלאות של מזרח אפריקה  (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    קרוב למליון מסאיים חיים היום בשמורות הטבע המופלאות של מזרח אפריקה (צילום: shutterstock)

    במהלך השנים, חולק השטח העצום בין קניה (שם הוא מכונה "מסאי מרה") וטנזניה אבל למעשה זוהי חלוקה מדינית מלאכותית שהיא שריד לתקופת השלטון הבריטי באפריקה. בפועל, מדובר בשטח אדיר של 1,500 קמ"ר של טבע פראי, שבו בעלי החיים משוטטים, נודדים ודוהרים בלי דרכון או ביקורת גבולות. פשוט כי הטבע לא יודע גבול.

     

    קרוב למליון מסאיים חיים היום בשמורות הטבע המופלאות של מזרח אפריקה בתנאים מסוימים החלים עליהם (לדוגמה, אסור להם לצוד אריות...) אבל אל תדמיינו מפגש אכזרי או קִרְקָסִי עם הצגה של "חיים מסורתיים" להפך: אנחנו אורחים בחיים שלהם, אשר הם ממשיכים לנהל כרגיל: חיים בבתי הבוץ, במָנְיֶאטָה (כפר קטן), רועים את הבקר והצאן, משמרים חברה מסורתית, וגם מנהלים דיאלוג מעניין עם המכשיר שנקרא מצלמה.

     

    למי קראת שומרי מסורת?

    המסאיים הם חברה מסורתית במובן העמוק של שימור אמונות, מסורות, טקסים, מבנה חברתי ואפילו לבוש ומראה חיצוני: הם לבושים בגלימות אדומות, הנשים לעולם עם ראש מגולח, חרוזים על צווארן והעיגולים המקועקעים על פניהן מדגישים את עצמות הלחיים. המסאיים שומרים על קודים ערכיים שהם חלק מהדי.אנ.איי. שלהם: הם מאמינים בערך חיי האדם, מגנים ומענישים קשות על רצח ובאופן כללי דוגלים בדרכי שלום או כמו שאומרים במסאית "אין סכסוך שכמה ראשי בקר לא יכולים לפתור".

     

    זו חברה שאינה יודעת קרוא וכתוב, אבל מחויבת לשמירת המסורות והערכים שלה אשר מועברים בעל פה באמצעות סיפורים, אגדות, משלים, שירים וטקסים. נושאי החכמה הם זקני השבט ולכן לעולם מעמדם גבוה וחשוב, וכאשר ראש השבט מספר סיפור ליד המדורה, או מברך חתן ערב חתונתו הוא בעצם מעביר ידע תרבותי. זקני השבט מטפלים גם בבעיות אישיות של זוגיות ופריון, מחלות ומומים וה"לייבון" שהוא מעיין כהן דת או שמאן, עוסק בתפילה שעיקרה בדרך כלל עניינים ציבוריים כמו גשם, או ריפוי מגיפה.

    חברה מסורתית במובן העמוק של שימור אמונות, מסורות, טקסים, מבנה חברתי ואפילו לבוש ומראה חיצוני. שבט המסאי  (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    חברה מסורתית במובן העמוק של שימור אמונות, מסורות, טקסים, מבנה חברתי ואפילו לבוש ומראה חיצוני. שבט המסאי (צילום: shutterstock)

    זו חברה מסורתית גם מבחינת "אופק השאיפות" של החיים בה. מסאי לא שואף להיות עורך דין, או לנסוע ללוס אנג'לס ולהשתלב בתעשיית הסרטים, אלא להיות כמו אבות אבותיו - רועה צאן ובעל נכסים רבים ככל האפשר (פרות, נשים וילדים).

     

    כניסתם של בתי הספר לקניה וטנזניה יצרה עבור המסאיים אתגר לא קטן: ילד שילך לבית הספר ינתק מהווי החיים המסאי ולא יוכל לבנות את עצמו בשבט, הפתרון לכך נמצא באמצעות בתי ספר פשוטים הנמצאים ליד כל כפר כמעט ומקנים בעיקר את השפה הסואהילית (שהיא השפה הרשמית) ואנגלית. רק לאחר שיסיימו את הלימודים הבסיסיים בשבט ילכו ילדי השבט לבתי ספר רחוקים יותר.

     

    נושאי המקל

    המסאיים מאמינים באל אנגאי, השוכן במרומי "אולדוניולנגאי - הר האלוהים" הנמצא בגבול קניה-טנזיה. לאל אנגאי יש שני צדדים: אנגאי השחור - הנדיב, הטוב והמיטיב ואנגאי האדום - הכועס, הנוקם. לפי האגדה שכל ילד מסאי מכיר, האל אנגאי נתן לשלושת בניו מתנות. לאחד- את החץ וקשת, איתם יוכל לצוד. לשני, את המעדר, איתו יוכל לעבד את האדמה. ולשלישי, את המקל, כדי שיכול לרעות את הצאן. המסאיים מאמינים כי הבן השלישי, רועה הצאן, ששמו נאטורוקופ, הוא אבי אבותם ולכן ייעודם על פני האדמה הוא לרעות את הצאן והם מכנים את עצמם "נושאי המקל".

     (צילום: מנחם עבדי ) (צילום: מנחם עבדי )
    (צילום: מנחם עבדי )

    האמת היא, שהאגדה המקומית של המסאיים קצת מזכירה את סיפורי התנ"ך שלנו, על הבן הראשון של האנושות (קין) שהיה עובד אדמה, והבן השני של האנושות (הבל) שהיה רועה צאן (בראשית ד') רק שאצלנו זה נגמר ברצח ואצלם בהרמוניה מופלאה. כיוון שלתפישתם הייעוד שלהם הוא רעיית צאן, ההישרדות שלהם כשבט בנויה על חיבור וכבוד לאדמה והרמוניה עם יתר בעלי החיים המבקשים גם הם להנות מפרי האדמה.

     

    המסאים מגדלים בעיקר פרות ומעט עזים. גודלו של העדר מלמד כמובן על עושרו של בעליו, והכלכלה כולה נסובה סביב הפרה: החלב (כמובן לא מפוסטר) משמש לשתייה (לעיתים מעורב בדם שמוקז מצוואר הפרה) בעור משתמשים ללבוש מחמם, העצמות משמשות לבניית כלים ותכשיטים וגללי הפרה הם חומר בעירה וגלם לבניית הבקתות. המסאיים לא יהרגו פרה כדי לאכול אותה ותזונתם לא מתבססת על עדרי הפרות שהם מגדלים, אבל בשר פרה הוא חלק מטקס של עישון, טיהור ושריפה שינהלו הגברים בשבט, במהלכו גם יאכלו אותו.

     

    גברים ממסאיי, נשים מהעדר

    המבנה החברתי בשבט המסאי מאוד ברור מובנה ומסודר. החלוקה בין ילדות, בגרות וזקנה ברורה וכמוה החלוקה בין גברים לנשים. הגברים הם בעלי הכוח, הרכוש והסמכות. כוחם נמדד במספר הפרות, במספר הנשים (הפוליגמיה מותרת לאנשי המסאי) ובמספר הילדים. לנשים אין רכוש. הן עוסקות בבניית בתי הכפר ובגידול הילדים.

     

    הן מקבלות מבעליהן עדר קטן אותו הן מגדלות, אולם כאשר הבעל מת - האישה מעבירה את העדר שגידלה לאחד מבניה והוא הופך להיות אדונה. כך, האלמנה הופכת להיות בת חסותו של בנה, אין לה רכוש ואין לה איך לפרנס את עצמה. בעייתי? אולי. אבל תחשבו על מצב שבו בחברה שלנו, תפקידם הרשמי של הבנים, על פי חוק, היה לדאוג לאמא שלהם במקרה שבו האב הלך לעולמו ופתאום זה אולי נשמע אחרת.

     

    בין ילדות לבגרות

    כמו שבטים אחרים באפריקה, גם אנשי המסאי מפרידים באופן ברור בין עולם הילדות לעולם הבגרות. לכל שכבת גיל יש סממנים הכוללים תסרוקת ייחודית, תכשיטים מאפיינים ובעיקר, אסור לילדים לפנות למבוגרים שלא ברשות ולמבוגרים אין עניין בעולם הילדים.

     

    המעבר בין העולמות מצוין בדרך כלל בטקסי חניכה שונים : אצל נשים, טקס החניכה נערך על ידי אבי הנערה, שחוגג עם כל השבט את התבגרות בתו ואת כשירותה להיות אם ורעיה. במהלך הטקס היא נפרדת מסממני הילדות (לבוש, תכשיטים) מקבלת בגדים חדשים, מגלחת את שערות ראשה ואף משנה את שמה. בתום הטקס - יוצאת הנערה מבית אביה לביתו של בעלה.

    חגיגה שנמשכת כמה ימים. טקס החניכה  (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    חגיגה שנמשכת כמה ימים. טקס החניכה (צילום: shutterstock)

    אצל בני המסאים, תהליך החניכה ארוך ומורכב יותר: הוא נמשך 7 שנים במהלכם מוכשרים הנערים למעבר במסגרת "קבוצת שכבת הגיל" שלהם המונה 49 נערים (כפולה של מספר 7 הקדוש). בעבר, חלק מתהליך ההכשרה היה ציד אריות, אולם מאז שהאריות הוכרזו כחיה מוגנת ואסורה לציד, הוחלף תרגיל האימון בתרגיל החזקת קרני שור.

     

    טקס החניכה עצמו, שנעשה בסיום שבע שנות ההכשרה, מתרחש בחגיגה שנמשכת כמה ימים, במהלכה הנערים נדרשים להפגין את יכולותיהם הפיזיות, כמו קפיצה לגובה מהמקום. הטקס כולו מלא קדושה, מסתורין והתרגשות: עשרות נערים עומדים במרכז השבט, לבושים בגדים אדומים, מקושטים בבוץ לבן ונוצות, חלקם כבר גלוחי ראש, חלקם עדיין עם שיער, כולם סביב המדורה, חלקם בטוחים בעצמם חלקם מבוהלים, הם רוקדים וקופצים, נכנסים אחד אחד לתוך המעגל הפנימי , שרים מנטרה מונוטונית ויוצרים מעין מעגל מקודש. תקיעות שופר, תופים, תנועה, עשן. אחד מזקני השבט עובר בין הנערים כשבידיו לב מדמם של פרה אשר הושרה בשתן פרה.

     

    הנערים מתבקשים לנגוס ממנו ואחד אחד, בשקט מופתי, הם נוגסים בלב המדמם ואז שוב, מתפרקת הדממה לתוך ריקוד וקפיצות מלאות כוונה לגובה. בשיאו של הטקס עורכים לכל נער ברית מילה. אם הצליח הנער לעמוד בגבורה באקט, כלומר לא להפגין פחד או כאב - מוענק לו התואר "לוחם צעיר" ומעתה והלאה הוא רשאי לצוד ציפורים צבעוניות ולעטר את ראשו בנוצותיהן הצבעוניות. אם כשל הנער - כלומר חשף את כאבו - הוא רשאי לצוד רק ציפורים שאינן צבעוניות. כך למעשה מעתה והלאה ברור לכולם, מי "גבר גבר" ומי סתם גבר.... לאחר הטקס, עוברים המתבגרים לכפר סמוך אך מבודד בו הם מתרגלים את המיומנויות הנדרשות לאדם בוגר בקהילה - בעיקר בכל מה שקשור לטיפול בבקר. רק בסוף תקופת ההכשרה הם חוזרים לשבט, כגברים לוחמים הראויים לקחת אחריות על נישואין ואבהות. הלוחם הבגיר יישא איתו תמיד חנית משלו, מקושטת בנוצות יען.

     

    בני המסאי יודעים הכנסת אורחים מהי והם שמחים על המפגש עם האורחים בשטחם. זוהי אחת ההזדמנויות היחידות שנשארו לנו בעולם, למפגש עם שבט שמשמר את מסורותיו מאות ואלפי שנים. רחוק כל כך מאיתנו, אבל במובנים מסויימים גם קרוב.

     

    זוכרים את ג'וזף תומסון איתו פתחנו את הכתבה? היה זה הוא שכינה את לוחם המסאי הבוגר בכינוי הידוע "הפרא האציל" (אולי בשל יופיו המובהק והמאפיין) אבל נדמה שגם היום, הכינוי הזה מתאר היטב את לוחמי המסאי שיש בהם את תמציתה של אפריקה: פראיות מרתקת ואצילות עוצרת הנשימה.

     

    היוצאים למסע אפריקן דרייב , יפגשו את שבטי המסאי במהלך המסע בו יחצו בנהיגה עצמית את מזרח אפריקה: אוגנדה, קניה, טנזניה וזנזיבר. בואו איתנו

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    בין ילדות לבגרות. שבט המסאי
    צילום: shutterstock
    מומלצים