מצוד הפוקימונים - בדרך לפסגת הטמטום האנושי
לכל אחד מאיתנו בכיס יש יותר מידע מלכל הפילוסופים, המדענים והחוקרים שחיו משחר ההיסטוריה, אך במקום להחכים ולשפר את העולם, אנו מעדיפים לזרוק כדורים וירטואליים על יצורים דיגיטליים
על כוכב כחול-ירקרק בן מיליארדי שנים שוכן מין מסוים של יונק אשר מחשיב את עצמו לפסגת האבולוציה. מאות מיליוני שנים של שינויים גנטיים והתאמה לסביבה הובילו ליצור מופלא זה, אשר הגיע להישגים ראויים לקנאה.
שגעון הפוקימון:
גבר ירה לעבר שני נערים ששיחקו פוקימון
שני גברים ניסו לתפוס פוקימונים - ונפלו מצוק
נער חיפש אחר פוקימון והוכש על-ידי נחש
צעיר נתפס בוגד בחברתו בגלל "פוקימון גו"
המין האנושי הגיע לאין ספור הישגים והתפתחויות תוך זמן כה קצר, בזכות הסקרנות והצמא ללמוד. מסע שהתחיל כשאותם קופי-אדם הרימו מבטם לשמיים ושאלו "למה? איך?". התשובה של הדור שלנו היא, מסתבר, "למי איכפת".
בואו נציב לרגע את הדור שלנו מול אותם קופי אדם אפריקנים מלפני מאה אלף שנים. מה היה סדר יומם? הם התעוררו עם הזריחה ויצאו לצוד מזון כדי לשרוד, אנחנו מתעוררים כשהשמש כבר גבוהה, וגם זה במאמץ רב, זורקים מזון שתאריך התפוגה הפיקטיבי שלו יגיע מחר וזורקים כדורים וירטואליים על יצורים דיגיטליים. הם טיפחו זה את זה ובנו מערכות יחסים בינאישיות מורכבות, אנחנו נכנסים בעמודים תוך התעסקות עם הטלפון כדי לברוח מהמציאות ומהסובבים אותנו.
האם הקיום הנוכחי שלנו הוא אכן פסגת הסולם האבולוציוני? בסוף שנות השישים ותחילת השבעים של המאה הקודמת זה נראה שאנחנו בהחלט בדרך לשם. הילדים שגדלו בתקופת נחיתת האדם על הירח דמיינו את העתיד (ימינו) בדרכים נפלאות ובדרכים נוראיות, אבל אין לי ספק שהם לא דמיינו את העולם המערבי של ימינו.
עד שנות התשעים בערך, בני נוער וצעירים נלחמו למען שלום, שגשוג וחברה אוטופית, אנשים היו מעורבים בחברה ובפוליטיקה, מוזיקה הייתה אמנות ואוניברסיטאות ומכללות היו בתי גידול לאנשים חושבים, משפיעים וחדורי מוטיבציה.
היטמטמות קולקטיבית
ואז הגיע המילניום החדש, ועימו היטמטמות קולקטיבית. לכל אחד מאיתנו יש בכיס יותר מידע משהיה לכל הפילוסופים, המדענים והחוקרים שחיו משחר ההיסטוריה ועד סוף המילניום האחרון. ואיך אנו משתמשים במכשיר הקסום הזה? כמקור לרכילות, משחקים מנמיכי אינטליגנציה ותמונות מצחיקות.
(צילום: AFP)
אנחנו אמורים להיות הדור החכם ביותר בהיסטוריה של האנושות, אך למעשה אנו משתמשים בטכנולוגיה המתקדמת ביותר כדי לספק את היצרים החייתיים ביותר שלנו.
האם יש יד מכוונת שמנסה לטמטם אותנו כדי שנהיה קלים יותר להשפעה? אולי, ייתכן, אך לא נדון בכך כעת. דבר אחד בטוח - אנחנו לא מתקדמים אלא הולכים אחורה.
הנאה היא דבר חשוב. משחקים ובילוי הם חלק חיוני מחיים בריאים ומאוזנים, אבל איבדנו את האיזון. המציאות הווירטואלית שבה מתקיימים המשחקים הפכה בעשור האחרון למציאות לא פחות מוחשית עבורנו מזו בה אנו עצמנו מתקיימים.
המשחקים נוגעים בחלק החייתי של מוחנו, החלק האינסטינקטיבי שלא דורש מחשבה, אלא דורש יצרים כמו תשוקה וכעס ומונע מאיתנו דחיית סיפוקים. משחק הפוקימון אינו שונה, אנשים כבר נפצעו ונשדדו בגללו. האם אנחנו עוברים ריגרסיה? האם היצר החייתי שלנו לנצח ישלוט בנו?
הפכנו לזומבים וירטואליים הנסחפים אחר כל שיגעון חדש, קוברים את אפינו בתוך המסכים ולא עוצרים לרגע לשאול - לא נועדנו ליותר מזה? האם הזמן הקצר שלנו על הכדור הקטן הזה לא יקר מדי? האם יצר הסקרנות שלנו מת?
אז אנא מכם, הניחו את הסמארטפון, צאו מהבית ונסו לחקור את העולם האמיתי סביבכם, אין ספק שתמצאו יצורים מעניינים הרבה יותר מפוקימונים ותלמדו דברים שיספקו את היצר החשוב ביותר שלכם. ומי יודע, אולי אפילו תעזרו לדחוף את האנושות לשיאים חדשים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
