כמה אתם מכירים את הילדים שלכם
כמה אנחנו מכירים את הילדים שלנו? מה אנחנו יודעים על עולמם? האם אנחנו באמת מתעניינים בהם? מה דעתכם לשנות את המציאות ולהתקרב אליהם? אל תחכו אפילו רגע. עכשיו, ממש עכשיו, בחופש הגדול, זו הזדמנות יוצאת דופן לחולל שינוי. להיות איתם. לבלות איתם. לצחוק איתם. להתרגש איתם. לתת להם להרגיש שהם לא נטל עלינו אלא מתנה. המתנה הכי גדולה שקיבלנו אי פעם
השנים חולפות מהר. מהר מדי. רק אתמול הוא נולד. עלה לכיתה א'. סיים את היסודי. ותיכף הוא בתיכון. ואז צבא. טיול. אוניברסיטה. משפחה. אולי יחיה בכלל בחו"ל. מי יודע מה צופן לו העתיד. ומתי שוב נשמע ממנו.
הוא יהיה כל כך עסוק לו בחייו. ואני אלקה את עצמי על כל אותם רגעים אבודים. כל אותם רגעים שהיינו יכולים להיות ביחד. ליהנות זה בחברתו של זה. לצחוק. לשמוח. להתלהב. לנהל שיחות עמוקות. לדבר על מה שמעניין אותו. לתמוך בו. להבין אותו. להיות קרוב אליו. להכיר עוד יותר את הבן שלי. כמה אני באמת מכיר אותו?
לעוד טורים של אבישי מתיה
מתי הייתם מאושרים בפעם האחרונה
כמה אנחנו מכירים את הילדים שלנו? מה אנחנו יודעים על עולמם? האם אנחנו באמת מתעניינים בהם? מה הם חווים מאיתנו כשאנחנו נמצאים בקרבתם? כמה אנחנו בכלל נמצאים בקרבתם? האם אנחנו נוהגים לחמוק מהם? האם באופן עקבי אנחנו מתרחקים משיחות איתם? מתרחקים מהם? מעדיפים למלמל כמה משפטים חסרי משמעות כמו "מה העניינים" או "מה שלומך", בוחרים לשאול איך היה בבית הספר רק לצאת ידי חובה, ואז פונים לעיסוקים המאד חשובים שלנו, כל כך חשובים עד שאנחנו זונחים אותם, מזניחים אותם, מותירים אותם מאחור, מבלי לברר באמת מה רצו לומר והאם הם מעוניינים לשוחח איתנו. אנחנו אלה שמתרחקים מהילדים שלנו, לא הם מאיתנו.
האחריות לקשר עם הילדים שלכם - היא עליכם
הילד שלכם מסתגר בחדרו? הילדה שלכם מסרבת לדבר איתכם? הילד שלכם כועס וזועף? הילדה שלכם בוכה ועצבנית ומיואשת ומרגישה בודדה? זה לא גיל ההתבגרות, זה אתם. האחריות היא בראש ובראשונה עליכם.
אם לא בניתם איתם יחסים קרובים, אם לא השקעתם באינטימיות, אם לא נתתם להם מקום אצלכם בלב, אם אתם לא מהווים מקום בטוח עבורם, אז מה אתם מתפלאים? ואת מי אתם מאשימים? אותם? את מערכת החינוך? את ההורמונים שמשתוללים בגוף? קחו אחריות. שימו את עצמכם במקומם. ואז תבינו.
גם אתם הייתם שם. ספונים בחדר. מתכרבלים במיטה. כועסים על ההורים שלכם, מאוכזבים מהם ומרגישים לבד. הכי לבד בעולם. זקוקים, מייחלים, כמהים, נואשים לתשומת לב מהם. למלה הטובה. ליד המלטפת. לחיבוק החם. גם הילדים שלכם רק רוצים שתהיו שם בשבילם, שתקבלו אותם. כמו שהם.
גם אם הם בתיכון, או בחטיבה, גם אם הם צועקים ומעליבים וטורקים דלתות ולא רוצים לשמוע מכם ולא נותנים לכם להגיע אליהם, הם צריכים אתכם שם, לצידם. הם עדיין, אחרי הכל ולמרות הכל, הילדים שלכם. אז פישלתם. וטעיתם. והזנחתם. והתרחקתם. ועכשיו אתם, והם, משלמים את המחיר. והוא כבד מנשוא. אז מה, תוותרו עליהם? זהו?
המתנה הכי גדולה שלנו
מה דעתכם לשנות את המציאות ולהתקרב אליהם? להניח בצד את כל הביקורת והאשמה והכעס והייאוש והבכי? להכיר אותם באמת? לשאול אותם מה התוכניות שלהם. וממה הם פוחדים. לגלות מה מצחיק אותם. מה מרגש אותם. מה גורם להם לבכות. אלו שירים הם אוהבים. במה הם מתביישים. במה הם גאים. את מי הם מעריצים. ומי משמש עבורם השראה.
אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותם, אבל יודעים עליהם כל כך מעט. חבל. אם תדברו איתם, אם תקשיבו להם, תגלו כמה הם מרתקים, מעמיקים, סקרנים, רגישים. אם לא תטיפו, תבקרו, תתרגזו, תאשימו, אם תהיו חומלים ואוהבים, אם תהיו סבלניים ומכילים, אם תהיו אמא ואבא, תקבלו אותם בחזרה.
אל תחכו אפילו רגע. עכשיו, ממש עכשיו, בחופש הגדול, זו הזדמנות יוצאת דופן לחולל שינוי. להיות איתם. לבלות איתם. לצחוק איתם. להתרגש איתם. להעשיר את עצמנו בהם. לתת להם להרגיש שהם לא נטל עלינו אלא מתנה. המתנה הכי גדולה שקיבלנו אי פעם.
לפני כמה ימים הבן שלי ואני נסענו יחד לתל אביב. אכלנו במסעדה. טיילנו קצת. נסענו לאורך הים. האזנו למוסיקה. ודיברנו. הרבה. היה כיף. נהנינו מכל רגע. החיוך הגדול שלו, העיניים הנוצצות, החיבוק והליטוף והנשיקה, היו שווים את הכל.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
