שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נעים להכיר, אלוהים
    בפרשת השבוע אלוהים מבקש מאיתנו חוזה בלעדיות. אבל מי הוא בעצם זה שמבקש להיות הפרטנר שלנו?

     

    בפרשת השבוע, במסגרת החזרה על עשרת הדברות, מבקש מאיתנו אלוהים: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" אני לגמרי מבינה את הרצון במערכת יחסים בלעדית, אבל לפני ש'נעשה ונשמע' נראה לי שמן הראוי להכיר את הפרטנר לחוזה התובעני.

     

    אז איך נראה אלוהים?

    בדיוק כמונו (או אנחנו כמוהו) רק הרבה יותר וגדול חזק. אנשים שגדלו הרחק מהתרבות המקראית (כפשוטה) עשויים להיות מופתעים

    מכך שלאלוהים יש דמות וגוף. אבל המקרא לא העלה על דעתו אפשרות אחרת, ודי לעיין בפרשת השבוע שלנו כדי להבין זאת.

    האיבר האלוהי האקטיבי ביותר היא היד (ונדמה לי שכך גם אצל בני האדם) - ידו החזקה או זרועו הנטויה של אלוהים, גואלת את בני ישראל מעבדות מצריים ומענישה את אויביו.

    מפתיע יותר לראות את התפקיד המרכזי שניתן לאף האלוהי. לא רק לריח משמש האף אלא גם לביטוי כעס "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם".

    לאלוהים יש גם קול, אותו בני האדם יכולים לשמוע, אך יראים מפניו, יש לו גם עיניים ובכלל, יש לו פנים, שהרי "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר"

    הכעס האלוהי, היוצא דרך האף, מתקשר למרכיב נוסף במראהו, מרכיב מרכזי וגם ייחודי לאל – האש - "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא", שמתוכה גם ניתנו עשרת הדברות "הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ"

     

    הקפלה הסיסטינית  - ציור בריאת האדם של מיכאלנג'לו ()
    הקפלה הסיסטינית - ציור בריאת האדם של מיכאלנג'לו

     

    על הקצה

    תכונותיו של אלוהים גם הן כתכונותינו, רק הרבה יותר קיצוניות, ובפרשת השבוע נפרשת מניפת תכונות האל על שני קטביה: יש לאלוהים חשק והוא חושק בנו, הוא גם אוהב אותנו ואת אבותינו והוא רחום ונאמן. מן העבר השני הוא יודע לכעוס והוא אל קנא. לפעמים אלוהים גם צוחק: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ" (תהלים ב). וכיוון שבשבוע שעבר עסקתי במלחמה במיתולוגיה, אזכיר גם את השעשוע האלוהי באלים המתחרים: "לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַֽׂחֶק בּוֹ" (תהלים קד).

    נדמה לי שהתכונות היחידות שאין לאלוהי ישראל הן תכונות הביניים, התכונות המתונות: שעמום רגעי, הרהור, צחוק קל והתעצבנות חולפת. אלוהים תמיד ממוקד בתכונה אחת חזקה ששולטת באותו רגע על כל-כולו ומנהלת את יחסיו עמנו לטוב או חלילה - לרע.

     

    אין מאחורי ואין מצדדי – אני אלוהים

    במקרא (ובמשנה תוקף בספרות חז"ל) לאלוהים יש גוף ומראה, ואפילו משה רבינו, גדול הנביאים, לא מטיל בכך ספק ומבקש לחזות במראה אלוהים (שמות לג, יח-כג): "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ ... וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי... וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". משה מבקש ואלוהים לא מכחיש. יש לי מראה, אומר אלוהים, אבל אם אראה לך – אצטרך להרוג אותך. לא כדאי, מסכם אלוהים, ובסופו של דבר מוכן להראות למשה את רק את אחוריו.

     

    כשאתה רוצה – אני לא רוצה

    לחכמי התלמוד אין ספק בעניין צלמו של האלוהים, ומסכת ברכות בתלמוד הבבלי גדושה בתיאורים מאנישים של האל. מדרש יפיפה ועצוב מסביר שמשה יכול היה לראות את אלוהים, אבל הוא, במו מעשיו, החמיץ את השעה. המדרש קושר בין בקשת משה "הראני נא את כבודך" לבחירתו להסתיר את פניו בשעה שאלוהים נראה אליו בסנה (ברכות ז א) "כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה".

    בראשית הרומן בין משה לאלוהים הייתה אפשרות להתגלות דמות האל, אלא שמשה נבהל ובינתיים "דודי חמק עבר". משה ואלוהים משחקים ביניהם במשחקי 'שיר השירים', אפשר לראות את אלוהים אך האפשרות לא תמומש.

     

     

    שיעור קומה

    הקצנה מרתקת של העיסוק בדמות האל נמצאת בחיבור קטן שנוצר במאות הראשונות לספירה ומוקדש לתיאור דמותו וקומתו של האל. העיסוק האינטנסיבי בהתבוננות בעולמות העליונים, הוביל גם לבחירה להציע את 'שיעור הקומה' של האל עצמו ולא רק את היכלותיו ומשרתיו השמימיים. מידות הגוף האלוהי המתואר בחיבור עצומות ואיבריו מצוינים לעיתים בשמות נטולי פשר (ולכל הפחות לא מובנים לנו). ועם כל זאת האל של 'שיעור קומה' הוא לגמרי פיזי וגופו כגוף האדם. בסופו של החיבור נכתב: "אמר רבי ישמעאל לפני תלמידיו: אני ורבי עקיבא ערבים בדבר שכל מי שיודע שיעור זה של יוצרנו ושבחו של הב"ה מובטח לו שהוא בן העולם הבא".

     

    בכזה כאילו?

    ואם תאמרו שמידות הגוף האלוהי ותיאוריו במקרא, בספרות חז"ל וב'שיעור קומה', הם דימויים בעלמא, משל 'דיברה תורה כלשון בני האדם', טענתכם מעידה עליכם שאתם כבר מאוד אריסטוטליים, שאתם מושפעים מהפילוסופיה יוונית-מוסלמית-יהודית ושחלב האם היהודי שינקתם הוא חלב רמב"מי.

    שנים רבות וצבעוניות צמחה התרבות היהודית בצל אל שדמות אנוש גברית לו, ותכונותיו מבהילות, מרגשות ומפתות גם יחד. אלוהים שמניח תפילין בראשו, ששואג בצער על כי הגלה את בניו מביתו, ומבקש מהכוהן הגדול: "ישמעאל בני, ברכני."

    הפרידה היהודית מהאל הקרוב והמובן לכל קוראיו (גם אם הוא לעיתים קפריזי) ואימוץ דמות האל הפילוסופי, המושלם ועל כן נטול התכונות והרצונות, ידעה עליות ומורדות וכאבי אובדן קשים.

    כשהרמב"ם פסק (הלכות תשובה ג, ז): "חמשה הן הנקראים מינים... והאומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה" תקף אותו הראב"ד (רבי אברהם בן דוד, צרפתי בן דורו של הרמב"ם) וקבע: "ולמה קרא לזה מין?! וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות...." הראב"ד קובע כי יהודים גדולים וטובים מאמינים שיש לאל גוף ואמונתם זו מושפעת מפסוקים ומאגדות (גם אם 'משובשות'). ואולי עמדת הרמב"ם היא החריגה ולא עמדת מגשימי האל.

     

    מי רוצה דת עצובה?

    עצוב לוותר על אל הקרוב לכל קוראיו, אלוהים שמבין אותנו ויכול להיות לנו מובן. האל הפילוסופי הוא אולי חכם ובוגר, אבל הוא לא מחמם את הלב בשעות בדידות וחרדת מוות.

    ואכן, למרות השכנועים הפילוסופיים, התרבות היהודית לא באמת ויתרה על אל אנושי. משא ומתן תרבותי ארוך שנים הצליח אולי להפקיע מאלוהי היהודים את גופו ומקום מושבו ברקיע (וגם זה רק לפרקים), אבל בשום אופן לא 'ניקה' אותו מתכונותיו האנושיות.

    כשאני רואה את שכנותיי מתפללות וקוראות בדבקות פרקי תהלים בשעה שהן נוסעות באוטובוס, כשאני רואה אנשים מטמינים פתקים בכותל, מכוונים עיניים כלפי מעלה ובוכים בדמעות כלפי השמיים, אני יודעת שאלוהיהם כועס ואוהב חליפות, שהוא עדיין אל קנא ואל רחום וחנון.

     

    ובחזרה לבקשה האלוהית

    "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" – מצד אחד, זו המצווה הדתית היסודית ואפשר להבין את התביעה האלוהית לבלעדיות. מצד שני – מיהו 'אנוכי ה' אלוהיך'? אנחנו לא באמת מכירים אותו, ואנחנו מציעים לו דמויות ודימויים כל כך שונים עד שנדמה שהמצווה הזו נותרת כמעט ריקה מתוכן, והיא מאפשרת לאנשים שמחזיקים באמונות שונות ואף סותרות להאמין שהם מקיימים אותה ככתבה. אז עם איזה אלוהים חתמנו חוזה בלעדיות?

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    תודה לכולכם על דברי התורה הרבים, המשיבים נפש. שמחתי לקרוא בין הדברים את דברי התורה של מו"ר (עוד מימי 'בני עקיבא') ד"ר אמנון שפירא (טוקבק 122) שכתב בין היתר: "אחד החידושים הגדולים של התנ"ך הוא, שהוא הוציא את המיתוס מן העולם, והכניס במקומו חשיבה רציונלית. כך פרופ' ה' בטרפילד, מאוניברסיטת קיימברידג' (שכתב את הערך "היסטוריוגרפיה" באנציקלופדיה העברית), טען, שהחשיבה הרציונלית היא המצאה יהודית, בדת התנ"ך, ובעקבות המונותיאיזם. כי האמונה באל אחד, סילקה את המיתוס, והיא שגרמה לבני האדם, לראשונה בהיסטוריה, להסביר את הצלחתם בציד או בחקלאות, לא כתוצאה של מלחמות האלים, כביכול, אלא תוצאת מעשיהם שלהם. יוצא, שלפי הערכה מדעית רווחת, הרציונליזם אינו סותר את הדת , אלא אדרבא, הדת יהודית היא שחידשה חשיבה כזאת בעולם. שבת שלום."

    אמנון יקר, לא קראתי את דבריו של בטרפילד ולכן אתייחס לדבריך שלך – אם הטענה היא שהמקרא הוא שהנחיל לעולם הבנה של סיבה ותוצאה – אני מסופקת. תינוק, כמעט מרגע צאתו לאוויר העולם, רוכש צורת חשיבה זו; הוא בוכה ואימא מגיעה ומניקה אותו, וכך הוא לומד שבכי מביא אוכל ורגיעה. גם עולם פגאני מכיר תפיסת עולם של מעשים ותוצאות. ייתכן שחשיבה מונותאיסטית מפשטת את סוגיית הקשר בין מעשה האדם לתוצאה במציאות, אבל קל לומר גם עליה שרציונאלית היא לא...

    שמחתי לחזור לימים עברו וללמוד תורה מפיך, ואסיים בברכת חברים לתורה ועבודה.

    שבת שלום

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים