"קובו: אגדה של סמוראי": אנימציה חיה ונושמת

מול דלותם של סרטי הלייב אקשן שהוליווד מייצרת, ניכרים הכישרון והמקוריות של סרטי האנימציה. האימפריה של דיסני-פיקסאר יצרה השנה שלושה סרטי אנימציה משובחים ("ספר הג'ונגל", "זוטרופוליס" ו"מוצאים את דורי") שמותירים מאחור בהכנסותיהם ואיכותם כמעט כל סרט הוליוודי אחר. אבל יש אולפן נוסף הראוי למידה רבה עוד יותר של הערכה: אולפני לייקה, המתמחים באמנות שכמעט נכחדה של אנימציית סטופ מושן. גישה זו, חסרת היגיון כלכלי בעידן של אנימציית מחשב, הופכת את קיומו של האולפן לסוג של נס.

מי שעומד בראשו הוא טרוויס נייט - אנימטור שאפתן שהוא במקרה גם הבן של פיל נייט – המייסד והבעלים של חברת נייקי. נראה שכמו במקרה של מייגן אליסון (הראש של חברת ההפקות אנאפורנה, והבת של לארי אליסון מאוראקל), שאריות היצירתיות וההעזה בהוליווד מחייבות כיסים משפחתיים מאוד עמוקים.

נייט אינו בן תפנוקים עם סט צעצועים יקר, אלא אידיאליסט. בהצהרה שפורסמה בשבוע שעבר הוא התייחס לכל צורות המחזור בסדרות הסרטים, איתחולים, פריקוולים, עיבודים מחדש וכיוצא בזה: "יש אושר מועט בגילוי של אלו, ואפשרות מועטה לגלות היבטים חדשים של מה זה להיות אנושי, כאשר אנחנו מספרים את אותם סיפורים שוב ושוב".

בהתאם לכך סרטי האולפן שואפים ליצירת אסתטיקה ייחודית לכל סרט, ונכונות לחפש תכנים מקוריים ולמתוח את הגבול. כך סרטיהם נגעו במחוזות האפלים ביותר של פחדי הילדות ("קורוליין"), הציגו גיבור שיכול לנוע בין החיים והמתים ("פראנורמן") או יצרו אלגוריה על רדיפה גזעית שאחריתה בניסיון השמדה של האחר ("הקופסונים").

ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע:

"כלבי מלחמה"

"בן חור" 

"באש ובמים"

"עסק משפחתי"

"קובו: אגדה של סמוראי" ("Kubo and the Two Strings") , סרט שאותו נייט עצמו ביים, הוא השאפתני בתולדות האולפן. יופיים של הדימויים שאוב מאמנויות יפניות מסורתיות – עיצוב, לבוש, ציור, תיאטרון ואוריגאמי. מבחינה טכנית סצנות הקרב, סצנות שבהן מוצגים איתני הטבע, אך גם רגעים שקטים ומהורהרים – הם מלאכת מחשבת של אנימציה.

העבודה הטכנית והאסתטית כל כך מרשימה עד שנדמה כי זו קטנוניות להסתייג מכך שהתוכן לא משתווה ברמתו לצורה. המהלך העלילתי הוא "מסעו של הגיבור", עוד וריאציה על המתכונת הארכיטיפית המוכרת מעשרות סרטים מאז "מלחמת הכוכבים". אמנם זהו ביצוע מהנה של מהלך זה, אבל לא זו מעלתו של הסרט. אם התוכן היה מקורי כמו האנימציה זו הייתה יצירת מופת.

העלילה מתרחשת ביפן העתיקה. קובו (ארט פרקינסון) ואמו החולה (שרליז ת'רון) חיים במערה הנמצאת על צוק המשקיף לעבר הים הסוער. מדי יום הוא יורד עם השמיסן (כלי נגינה בעל שלושה מיתרים) כדי להתפרנס בכיכר הכפר הסמוך. קובו הוא מספר סיפורים בעל כוחות פלאיים: בזמן שהוא מתאר את עלילותיו של הסמוראי האגדי האנזו, הוא פורט על השמיסן ודמויות אוריגאמי מתעופפות באוויר וממחישות באופן מסחרר את המתואר.

במקום בו הייתה אחת מעיניו של קובו יש רטייה. הנסיבות בהן נלקחה העין ממנו בינקותו הן סיפור הרקע לחייו, וכוח הרשע מולו ייאלץ להתמודד. קובו הוא בנו של האנזו, אך האהבה בין הסמוראי ואמו של קובו עוררה את זעמו של מלך הירח שהוא גם סבו של הגיבור (רייף פיינס). קובו חי בידיעה שיגיע היום בו מלך הירח יחזור כדי לקחת את עינו השנייה.

שתי אחיותיה של האם, מכשפות תאומות ומרושעות (רוני מארה), מגיעות בשליחות מלך הירח לבצע את המשימה. האם נאלצת להשתמש בשארית כוחות הכישוף שלה בכדי למלט את קובו מפגיעתן. הוא יוצא למסע בחברת שתי דמויות – קמע עץ בצורת קוף שלג יפני שהפך כעת לקופה חיה שהתנהגותה הרצינית והמגוננת מוקדשת כולה להגנה על הילד, וחיפושית ענקית עם פני אדם (מת'יו מקונהיי) ואופי ידידותי ומשעשע. העובדה כי המחושים של החיפושית מזכירים גם צורת קסדת סמוראים, והאופי המגונן של קופת השלג, מהווים רמז ברור למדי למה שמתחולל כאן.

מטרת המסע ("קווסט") היא להשיג שלושה חפצים: "החרב שאינה נשברת", "השריון שאותו לא ניתן לחדור", ו"הקסדה הלא פגיעה". רק באמצעות שלושת החפצים האלו יהיה סיכוי לעמוד מול מלך הירח. כמובן שהשגתו של כל חפץ היא אתגר המוביל לסצנה מרשימה. בלי לקלקל בפירוט יתר, אציין שההשגה של החרב מרשימה במיוחד, והיצור הענק המופיע בה מוצג במלוא הדרו על רקע כותרות הסיום של הסרט. כך הצופים זוכים להצצה חטופה על העבודה שלא תיאמן מאחורי עשיית הסרט.

כאמור, העלילה מתבססת על מבנה עלילתי "מיתי" מוכר היטב. החפצים הקסומים הנדרשים בתהליך ההתקדמות לעבר מקור הרוע, הפגיעה בילד והסימן המתמשך שלה, ואפילו השימוש בקולו של רייף פיינס (וולדמורט הקולנועי) - כולם מהדהדים אלמנטים שהיו מוכרים עוד לפני שנעשה בהם שימוש בסדרת "הארי פוטר".

יחד עם זאת, הפיכתו של קובו למספר סיפורים מאפשרת לייצר רמה נוספת ונדרשת של מורכבות, שמעלה אותו מעל לרמת השימוש הרוטיני במרכיבי ה"מונו-מיתוס" הקמבלי. בסופו של דבר מגרעותיו של הסרט זניחות ביחס לאיכויותיו.

"קובו: אגדה של סמוראי", במאי: טרוויס נייט, שחקנים: רוני מארה, שרליז ת'רון, מת'יו מקונוהיי, ארט פרקינסון. אורך הסרט: 101 דקות.