פסטיבל הג'אז באילת: שמח בים האדום

אמש (ג') הסתיים פסטיבל הג'אז באילת, ה-30 במספר, ובהצלחה יוצאת דופן. הפסטיבל השנה שגשג למרות, ואולי בגלל, שכל מובילי המופעים בו היו על טהרת הישראלים. למעט מופע הסיום שהוביל אגדת הג'אז ציק קוריאה.

הפסטיבל השנה היה סוג של הומאג' של הג'אז הישראלי לעצמו – לדורותיו ולסוגיו. מרבית המבצעים והיוצרים בפסטיבל הם אושיות ג'אז, מן האריות הוותיקים (כדני גוטפריד ואלברט פיאמנטה) – רובם במחצית השנייה של שנות ה-70 שלהם, ועד לאיילי ג'אז צעירים (כמו הפסנתרנים שי מאסטרו וגדי להבי והמתופף דן מאיו) - בראשית שנות ה-20 שלהם. צעירים, אך כאלה שכבר "עשו את זה" ויש להם קול ייחודי.

השנה, בצד מופעי ג'אז מובהקים, עוטר הפסטיבל במופעים שהזיקה שלהם לג'אז זניחה, כמו הבלקן ביט בוקס, שלומי שבן ואסתר עופרים. היו כמה שמרני ג'אז שציקצקו בטוקבקים טרוניות מן הזן של "זה שמדביקים לשלום חנוך big band לא עושה את זה לג'אז" או "מה מחפשים ה'ימן בלוז' ומרגלית צנעני בפסטיבל ג'אז?!".

עוד ביקורות הופעות במדור המוזיקה של ynet:

פסטיבל הג'אז באילת: לוהט, בועט ושלנו

מוריסי בישראל: מופע למיטיבי לכת

גארבג' בישראל: אשפה ממוחזרת ואהובה

אך לטעמי הבחירה של אלי דג'יברי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, בפורמט הגמיש והפתוח הזה, היא יותר ממוצדקת, ובין השאר הפכה את הפסטיבל השנה לדינמי כל-כך ושמח. ולא רק כי הגיוון הביא לפסטיבל המון צעירים ותרם היטב למכירת הכרטיסים, אלא כי יש בכך סוג של אמירה מוזיקלית. רוצה לומר: הג'אז נוכח היום כמעט בכל סוגות המוזיקה. הוא נוכח ברוק, הוא נוכח בהיפ-הופ, הוא נוכח במוזיקת עולם למיניה, אפילו במקצת הפופ. הוא מושפע מהם ומשפיע עליהם.

אלון אולארצ'יק באילת(צילום: מוטי קמחי)

אז יש ג'אז "פורמלי" ומוכר, ויש גם שפע של עשייה מוזיקלית שגם אם יוצריה אינם יודעים כלל שהם עושים ג'אז, הם עושים זאת: כשיש שם אילתור – זה ג'אז; כשיש שם ריבוי של קצבים בו-זמניים (פוליריתמיקה) – זה ג'אז; כשהם מטעימים דווקא את האוף-ביט (הצד החלש בפעמה) – זה ג'אז; כשהם מטים את הצליל, במיקרוטונים (בלו נוט) מהכיוון הטבעי שלו – זה ג'אז; כשהם מנגנים במרווחים מוזיקליים קטנים יותר מחצאי הטון המערביים הקלאסיים – זה ג'אז. וכן הלאה וכן הלאה. 
 

הבנה כזו, שמכילה תחת כנפי הג'אז ז'אנרים שהמרכיבים הללו נוכחים בהם, גם אם היוצרים עצמם לא קוראים לעצמם יוצרי ג'אז, מחיה את הז'אנר כולו ומעשירה אותו. וכך אין ספק מבחינתי ש"רבע לאפריקה" – אנסמבל נהדר שמגדיר את המוזיקה שלו כאפרו-עראב, ויש בה גרוב אפריקני ופאנק אוריינטלי – זה אנסמבל ג'אז לכל דבר. ההופעה שלהם בפסטיבל הייתה סוחפת. וכך, אין ספק ש"טאטרן" - שלישייה צעירה שמחוללת בווליום גבוה אוונגרד ופסיכדליה אלקטרונית ופוסט רוק – זה אנסמבל ג'אז. ההופעה שלהם בפסטיבל הייתה מהפנטת ומאתגרת. וכך גם "ימן בלוז" זה ג'אז. נכון, הם מערבים במוזיקה שלהם סול ואפרוביט והרבה גרוב תזיזתי, וגם כלים אפריקניים ופיוז'ן מזרח-מערב ברוח מוזיקת עולם – אבל בסוף זה אנסמבל ג'אז אפקטיבי ומקורי. וכשמיקי שביב, אאוטסיידר מקצועי, שר בלוז אמריקני בצד העוד והכינור של יאיר דלאל – הביחד שלהם הוא ג'אז.

הבלקן ביט בוקס. חפלת סיום(צילום: מוטי קמחי)

וכמובן, הפסטיבל לא שכח, בצד כל אלה, לעשות גם ג'אז "אמיתי" במובן השמרני של המילה. למן הוורסיות המסורתיות ביותר כמו מופע הביג בנד של איל וילנר והמופע של הזמרת יעלה באלין ששרה בסטייל אולד סקול את מיטב להיטי הג'אז של כל הזמנים, ועד ליצירות ג'אז מודרני ועדכני כמו הפרויקט הקאמרי של הסקסופוניסט יובל כהן, הרביעייה של אלי דג'יברי, או וירטואוז הגיטרה גלעד הקסלמן.

שלומי שבן עם מארינה מקסימיליאן(צילום: מוטי קמחי)

 

דורות הג'אז הישראלי

הפסטיבל לא רק הביא מגוון סגנונות ססגוני במיוחד, אלא גם נציגים של כל דורות הג'אז הישראלי. הצעירים שבהם – דור ה- Y של הג'אז הישראלי, הם בני עשרים פלוס ורובם ככולם כבר שוהים דרך קבע בניו יורק. הם מגיעים לתפוח הג'אז הגדול ממש בתחילת הטיפוס שלהם, ואם ניתן להצביע על מאפיין כלשהו של המוזיקה שלהם, דומה שהיא אוניברסלית יותר מקודמיהם. את "טאטרן" המבריקים והמרתקים כבר הזכרנו. הם כבר פועלים שנתיים-שלוש ואף הפיקו שני דיסקים. לי ברור שההרכב המקורי הזה עוד ירוץ רחוק. הפקת הפסטיבל הקימה לצורך הפסטיבל אנסמבל נוסף של שישה בני דור Y, שכונה "קולקטיב הצעירים". כולם מוכשרים ומוצלחים מאוד, בהם החצוצרן הילל סאלם והפסנתרן גדי להבי. הם נגנו יצירות שונות שכתבו כמה מהם – ג'אז מודרני, ערני ומגניב- בנגינה גדושת בטחון עצמי.

הדור שקדם להם – דור ה-X של הג'אז הישראלי, הפך לסוג של קטגוריית ג'אז מזוהה ומוגדרת בפסטיבלים בינלאומיים. הם נושאים במוזיקה שלהם איזה "גן ישראלי" שאף שהוא עמום, אולי בלתי ניתן להגדרה, ניתן לזהותו. המבריקים שבהם (רובם ככולם בני 45-35) יצאו בצעירותם לניו יורק, השתלבו שם בהרכבים של כוכבי על, בשלב מסוים הקימו הרכבים משלהם ובהמשך גם חזרו לחללית האם בישראל. ממנה הם מגיחים החוצה ושבים וחוזרים.

אלי דג'יברי. ג'אז סוחף, מלודי וחם(צילום: מוטי קמחי)

הנציג המובהק ביותר של בני הדור הזה הוא הבסיסט הישראלי-הבינלאומי אבישי כהן (46). לפני 20 שנה שמע צ'יק קוריאה קלטת שלו וצרף אותו לשלישייה שהקים. הנגינה עם המאסטר הגדול העניקה לכהן הכרה בינלאומית. לימים הוא יצא לדרכו העצמאית והג'אז שהוא עושה היום מערב בין השאר גם שירי ארץ ישראל ושירי לדינו.

אמש חזינו בreunion שלו ושל צ'יק קוריאה במסגרת שלישייה חדשה (עם המתופף מרקוס גילמור). היה זה במופע הסיום של הפסטיבל, מופע ששימש גם השקה לשלישיה הישנה-חדשה הזו. הם אמורים לצאת למסע הופעות בקרוב. בצד קוריאה (75) שהוכיח שהוא עדיין רלבנטי, חשף הקונצרט את גדולתו של הבסיסט הישראלי. הבס שלו חי וערני. אין בו מאומה מהעמימות הקהה שאופיינית ללא מעט מנגני הבס. כהן רוכן על הכלי הגדול, מתפתל, כמעט רוקד אתו, וכך גם צליליו – חיים ומתנחשלים. לטעמי, הוא היה המרכיב היותר מרענן בשלישיית קוריאה.

(צילום: מוטי קמחי)

הסקסופוניסט אלי דג'יברי (38) עבר מסלול דומה. בגיל 22 הוא אותר בידי הפסנתרן האגדי הרבי הנקוק וצורף להרכב שלו. כבוד עצום. שלוש שנים אחר-כך חבר לאגדת ג'אז נוספת - המתופף אל פורטר, וניגן במחיצתו שנים רבות, עד שיצא לדרך עצמאית. אמש הוא והרביעייה שלו (ששניים מחבריה צעירים במיוחד) – הפגינו ג'אז סוחף, מלודי וחם.

בדומה לדג'יברי – גם שני האחים כהן (אין קשר לכהן הבסיסט) – הסקסופוניסט והמלחין יובל כהן (43) והחצוצרן אבישי כהן (38) הם נציגים מובהקים לדור ה-X של הג'אז. יובל הביא לפסטיבל סוויטה בעשרה פרקים, לירית ורכה ומרגשת – הדבר הכי קרוב למוזיקה קמרית קלאסית שניתן למצוא בג'אז. אני מאוד אהבתי את הקונצרט הזה. אבישי הביא לפסטיבל פרויקט פרוגרסיב של ג'אז רוקי וגרובי, וכתמיד הפגין נשפנות גמישה ווירטואוזיות מעוררת השתאות. הדואט שלו עם דג'יברי, שהגיח לפתע לבמה בסוף הקונצרט, היה מענג.

(צילום: מוטי קמחי)

וגם נציגי דור האבות - הבייבי-בום של הג'אז הישראלים, רובם בדרך לגיל 80 - היו בפסטיבל. היה זה רגע מוזר, מעט מכאיב, ערב אחד, כשדני גוטפריד (77) ואלברט פיאמנטה (78) עלו לשאטל של הפסטיבל שהוביל נגנים מן המלון למתחם הפסטיבל בנמל. השאטל היה מלא בנגני ג'אז צעירים. הם לא הביטו כלל בשני האדונים המבוגרים שנכנסו פנימה והתיישבו בצניעות. דומני שהם לא הכירו אותם כלל. הם בוודאי לא ידעו שאלמלא השניים הללו, איש מהם לא היה עוסק היום בג'אז. הרי הצמד כסוף השיער הזה הוא שסלל לראשונה עשייה של ג'אז בארץ, הקים גופי ג'אז, לימד ג'אז, עשה פסטיבלים. הם ובני דורם האחרים שהיו בפסטיבל - המתופף אהרלה קמינסקי (75), הפסנתרן סלבה גנלין (72) והסקסופוניסט והחצוצרן ממלו גיטנופולוס (71).

(צילום: מוטי קמחי)

גוטפריד, פיאמנטה וקמינסקי שיחזרו בפסטיבל את התקליט "מזרה ישראל יקבצנו" (1972) – תקליט הג'אז הישראלי הראשון שראה אור. על הדרך יצר התקליט ההוא - בלא שגוטפריד ופיאמנטה היו בכלל מודעים לכך - ז'אנר חדש: ג'אז אתני, שמערב יסודות מוזיקליים מעולמות אחרים, במקרה זה מוזיקה ישראלית ויהודית.

ודומה שפסטיבל הים האדום מבקש לשאת את הלפיד שכביכול הפקידו בידיו "דור האבות" הללו: לטפח דורות חדשים של נגני ג'אז בארץ. הוא עושה זאת באמצעות פרויקט מיוחד - "תכנית הצעירים" – שהתרחש במהלך כל השבוע שלפני הפסטיבל. מעין קייטנה לבני נוער המצטיינים בתחום הג'אז. הפרויקט כלל סדנאות כלי, כיתות אמן, ג'ם סשן. והיה מענג לראות את החבר'ה הצעירים והנלהבים הללו, מסתובבים כל ימות הפסטיבל בין ההאנגרים, מארזי כלים על כתפיהם.

בשורה התחתונה, הפסטיבל השנה – שסיפר את סיפור הג'אז הישראלי לדורותיו - הביא ג'אז מעניין, עכשווי, אקלקטי, עתיר תת-ז'אנרים, פתוח ומסקרן.