למה את לא מצליחה לרדת במשקל

את שונאת את הגוף שלך.

בכל פעם שאת מביטה בעצמך במראה, את רואה את כל הפגמים. החזה גדול מדי. הירכיים עבות. הישבן רחב. הזרועות מדולדלות. ועל הבטן עדיף שבכלל לא נדבר.

כבר שנים שאת מנסה נואשות לרדת במשקל. מה לא ניסית? המומחית ההיא. הדיאטה הזאת. הגורו שחברה שלך המליצה עליה. הסיבה היחידה שלא שקלת ניתוח לקיצור קיבה הוא שאת מפחדת.

את המשקל האלקטרוני זרקת לפח כי הנוכחות שלו לא עשתה לך טוב. ואת הסקס שלך את מעדיפה לעשות באור עמום, רצוי בחושך. עד כדי כך את מתביישת בו, בגוף שלך. ובעצמך.

היו רגעים שהיה נדמה לך שזה עובד. שהתזונה הנכונה מצרה את ההיקפים. ששיעורי הפילאטיס מחטבים את השרירים. ושבקיץ תוכלי להסתובב בים בביקיני. אבל הבגדים סיפרו סיפור אחר לגמרי. המכנסיים המחמיאים כבר לא עולים עלייך. והכפתורים לא נסגרים בחולצה שאת אוהבת.

את מרגישה לבד, נורא לבד, גם אם יש לך בעל, או חבר, או המון חברות שמרגישות בדיוק כמוך. אז את מסתפקת בחברך המקרר. או מנשנשת משהו שמצאת בארון למעלה. את עייפה מכל זה. את מיואשת. איבדת שליטה. ואין לך מושג מה לעשות עכשיו.

לעוד טורים של אבישי מתיה

תפסיק לפחד מהשינוי: תן לה לעוף

יכול להיות שזה נגמר

איך תמצאי את אהבת חייך

האוכל הוא פיצוי

גם אם את מנסה להדחיק, זה לא מרפה ממך. את חוזרת ומתעסקת בגוף שלך. אבל הגוף שלך הוא לא את. הגוף הוא רק חלק ממך. ולכן הדיאטה, שום דיאטה, לא תעזור לך. גם לא הפילאטיס. או היוגה. או קבוצת הריצה. כל הבחירות הללו הן בחירות חיצוניות, הן מטפלות בגוף אבל לא עוזרות לך. ואת הסיבה. הגוף הוא רק התוצאה.

המשקל העודף שלך, השומן שצברת עם השנים, זה שעוטף אותך ומכסה אותך ומסתיר אותך מהעולם, כולו רגשי. כשרע לך, את אוכלת. כשאת בדיכאון, את זוללת. כשעוזבים אותך, את מתנחמת. ורק שלא יכאב לך. ורק שלא תרגישי.

האוכל שנכנס לגוף שלך הוא פיצוי. הוא ליטוף. הוא חיבוק. על כל הכאבים שצברת לאורך כל חייך. הם לא הלכו לשום מקום, הם נשארו בתוכך. ועכשיו הם גובים את המחיר.

אנחנו, בני האדם, מכונת הקלטה משוכללת. כל הפצעים שלנו. כל הטראומות שחווינו. כל העלבונות שספגנו. המורה שלעגה לנו. החברים שהתעללו בנו. ההורים שביקרו אותנו. כל אותן חוויות רעות, משפילות, פוגעניות, נותרו שם, עמוק בפנים. הן לא הלכו לשום מקום. הן ממשיכות להיות חלק מאיתנו. וגם אם אנחנו לא זוכרים, הגוף שלנו זוכר. ומזכיר לנו. מדי יום. וכל ערב.

הפצעים שלנו מפעילים אותנו. כשאנחנו צריכים משהו מתוק זה כי המרירות שבתוכנו צפה למעלה. כשאנחנו חייבים סיגריה זה מפני שאנחנו לא רוצים להרגיש כמה רע לנו בפנים. ולכן, אנשים שמפסיקים לעשן מתחילים להשמין. משום שהם טיפלו בתוצאה, ולא בסיבה. והכאבים עודם שם. הם לא הלכו לשום מקום. ואם לא ננקה אותם, נמשיך להשתמש במשככי כאבים. אלכוהול, סמים, סיגריות, וכן, גם אוכל.

רוצה לשנות? רוצה להשתנות? קחי אחריות על עצמך. תטפלי בעצמך. לכי להתאמן. דברי עם מישהו. תני לכאבים לעלות. הניחי לדמעות לזלוג. תחשפי את עצמך. ותסלקי את הטראומות מגופך ומנפשך.

כשתחושי הקלה, תביני כמה משקל עודף נשאת כל אותן שנים. כעת תוכלי לדייק את משקל גופך. כי את מדויקת עם עצמך. את יודעת מי את. את יודעת מי את רוצה להיות. קלה. שמחה. בהירה. נאהבת. אישה חופשיה.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת