שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הילדים לא סלחו לאב האסיר - אבל מ' ניצל בזכותו
    ברחובות של שנות השמונים גילתה חני ליפשיץ שק של מכתבים בבקתה נטושה, שנכתבו כולם על ידי אסיר בשם בועז. מהמכתבים ששלח לילדיו עלו יאוש וצער, שגברו ככל שחלף הזמן מבלי שהילדים ענו לו. שנים לאחר מכן, בקטמנדו, הצליח מכתב אחד לגעת בלב של אמא שסירבה לקשר עם בנה המסומם

    המכתבים של בועז האסיר היו הפעם הראשונה שבה נוכחתי לדעת כי החיים הם לא שחור או לבן. צעירה בשנים הייתי אז, בת אחת-עשרה, או אולי כבר וחצי. היו אלה ימים בהם יכולנו להיעלם לשעה-שעתיים של אחר צהריים, מבלי לתת דין וחשבון על פי דקות.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    בארבע בדיוק (ולא דקה אחת קודם!) נפתחו כל דלתות הבניין כבמטה קסם, וירדנו יחד כל הילדים למטה, מפתחות המחסן הסגור הומות לנו מבין האצבעות. משם הוצאנו את האופניים שהסתבכו להם דרך קבע עם עגלות התינוקות.

     

    לעוד טורים של חני ליפשיץ בערוץ היהדות :

     

    יצאנו לדרך, שיירה של ילדות מהשכונה. הצמות שלי מתבדרות ברוח הדרומית, הקוקו של יעלי מקבל חיים משל עצמו, והקארה של שירה מסתבך לה בעיניים. מול הבית הייתה גבעה גבוהה של חול, והיא הפכה לנו למסלול מכשולים.

     

    היינו נופלות וקמות בזו אחר זו לקול צחוקם של העוברים ושבים, כי אז עוד היו האנשים מביטים בנוף ובילדים הנופלים שבדרך. מחייכים אליהם. אחר כך היינו חופרות בור גדול באדמה, ומשחקות בגוגואים עם ילדי השכונה. לא. אף פעם לא ניצחתי בזה. אני לא טיפוס של בורות וחול. הרבה יותר של הרים ושמיים.

     

     (צילום: אלישמע לנדסמן) (צילום: אלישמע לנדסמן)
    (צילום: אלישמע לנדסמן)

     

    כששבנו לאופניים הרחקתי במעלה הגבעה רק עוד קצת, אולי כי תמיד חיפשתי הרפתקאות מתוקות באמצע הדברים הפשוטים - ואולי בגלל שגם ילד קטן מוכרח לפעמים לנשום את הלבד הזה באמצע כל הביחד.

     

    ככה הגעתי אל הבקתה השרופה

    אף אחד לא ידע לספר מתי בדיוק נשרף המבנה. הוא היה פשוט עובדה קיימת בנוף ילדותי. בתוכה היו כמה כסאות מטים לנפול והרבה מאוד שקט מבורך. הייתי משעינה את האופניים על הקיר השחור, יושבת על אחד הכסאות - ומדמיינת לי חיים שלמים של אנשים שהיו שם לפני שהכל נשרף. פעם הייתה זו משפחה גדולה, ופעם זוג בודד וחשוך ילדים.

     

    יום אחד הבחנתי בשקית אשפה גדולה מבצבצת מתחת לאחד הכסאות. יכולתי להישבע שהיא לא הייתה שם אתמול. כשקרבתי אליה גיליתי שהיא גדושה במכתבים. שבוע שלם בדקתי האם יגיע מישהו לדרוש אותם. משוודאתי שנזרקו באין דורש, גברה עלי סקרנותי ופתחתי אותם.

     

    נדרשו לי שעות כדי לפענח כל מכתב .כתב היד היה קטן וצפוף, סבוך ופתלתל כמו המילים. לא הבנתי את כולן, אבל הן הוליכו אותי אליהן כמטה קסמים. הרגשתי שאני יכולה ממש לראות את כותב המכתבים, בוכה אותם מתוך נשמתו.

     

    בועז. אסיר בכלא רמלה

    נתפס על גניבות מבתי עסק. כבר חמש שנים שהוא בפנים. כמעט כל המכתבים שם היו לילדים שלו. בדפים הצהובים הוא מתחנן אליהם שיסלחו לו: על הזמן שהם חסרים אותו, ועל הבושה הגדולה שהוא גרם להם: הבושה מהחברים, מהמשפחה המורחבת ומכל העולם הזה, שמצביע עליהם באצבע ומניד בראשו.

     

    הוא מתאר להם את הסורגים השחורים שתקועים לו מול העיניים, מחריבים ומסתירים לו את קו הרקיע ואת האופק הזהוב; מסביר להם חרטה טהורה מהי; מדריך אותם באילו שבילים ראוי להם לצעוד - וכולם שונים לגמרי מהשבילים שבהם צעד במסע הקלוקל של השנים שבהן הונה אנשים.

     

    הוא מסביר להם, בין השאר, שהנפש שלו חלתה. והמחלה שבה הספיק לטפל מאז - היא שהובילה אותו לאן שהובילה ."בבקשה מכם", הוא בוכה להם בין השורות, מחוצה להן ובתוכן, "בואו לבקר אותי. בואו לבקר".

     

    ככל שקראתי יותר - יכולתי להבין שהם לא משיבים לו למכתבים. ייתכן ואפילו לא קוראים אותם. עם כל מכתב הוא נעשה עצוב יותר ומליצי יותר. מילים של בית מרקחת מדיף ריח חומרי חיטוי עצובים.

     

    הלב שלי נקרע מצער. "תסלחו לו כבר", זעקתי בתוכי. "לפחות תקשיבו לו. תקשיבו כבר לזעקה שלו".

     

    באותם לילות הייתי מדמיינת שאני מוצאת את הבית של בועז. על בהונות רגליי אני ניגשת אל מיטות הילדים, ומבקשת מהם רק דבר אחד: לענות לאבא שלהם. למרות כל מה שאמא מספרת להם... למרות כל מה שהם חושבים שהם מבינים. בכל זאת אבא. בשר מבשרם.

     

    הפסקתי ללכת לבקתה השרופה. לא הייתי מסוגלת להמשיך ולקרוא את המכתבים העצובים הללו. גם כך חשתי אשמה על שפלשתי לעולם שאינו שלי.

     

    הרבה שנים לא חשבתי עליו, עד שלפני מספר חודשים מצאתי את עצמי מצטטת פסקה שלמה מתוך אחד המכתבים שלו, ככה פתאום .זה היה כשאמא של מ' הייתה על הקו. הסכימה לדבר איתי, סוף-סוף.

     

    עשרה שבועות שמרנו על מ' בבית חב"ד, וזה לא היה קל

    כל כך לא קל. מצאנו אותו מתגלגל ברחובות קטמנדו עירום כביום היוולדו, מתפלש בקיא של עצמו; צל אדם עם תרמיל אדום דהוי על הגב.

     

    הוא היה מפוצץ בסמים, במצב של פסיכוזה קשה. דבר ראשון שאנחנו עושים זה לעטוף אותם באהבה. לא להטיף מוסר, לא לשפוט אותם – גם לא בינינו לבין עצמינו. בכל פעם שאני כמעט ומרימה ידיים, אני עושה שני דברים שמחזקים אותי: מתבוננת במסירות של בעלי - ומדמיינת שמדובר באחי או באחותי, והרי מבשרך לא תתעלם.

     

     

    ככה מגייסים את כוחות הנפש לתת, גם כשזה שאתה מטפל בו ומתמסר אליו - כועס עליך, מקלל, יורק, משתולל, שונא. הוא הרי לא אשם באותם רגעים קשים שעוברים עליו.

     

    ויש את החבר'ה הישראלים המקסימים שבכל פעם מחדש משנים תוכניות, דוחים את הטרק המתוכנן ועוזרים יחד איתנו. שומרים על אותו אחד שצריך שמירה, מנגבים יחד איתנו את הזיעה מהמצח. עם ישראל חי ואוהב יש לנו, וכמה טוב שכך.

     

    עם מ' זה היה אפילו קשה יותר. הוא היה במצב נוראי, ולא היה אף אחד לפנות אליו. המשפחה כולה הפנתה לו עורף. "תשאירו אותו אצלכם", הם אמרו לנו בכל פעם מחדש. "שילמד את הלקח שלו".

     

    השיחה התנתקה

    "את מבינה את זה, אמא חני?" הרים מ' את עיני השקד שלו. "את יודעת למה את מוכנה להיות אמא שלי עכשיו?" הוא שאל ברגע נדיר של דיבור רציף. "זה דווקא בגלל שאת לא באמת אמא שלי. לכן את מוכנה". 

     

    האזינו לחני ליפשיץ    (צילום: אורות)

    האזינו לחני ליפשיץ    (צילום: אורות)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    חייכתי אליו מכל הלב, ורצתי אל הטלפון. ואז סיפרתי לאמא של מ' על בועז, האסיר מכלא רמלה. ציטטתי לה את הפיסקה שקראתי לפני 28 שנים שם, בבקתה. "הרבה יותר קל לנו לסלוח לאנשים זרים", הוא כתב שם לילדים שלו, "כי אין את החלומות שחלמת על איזה אנשים הם יצמחו להיות. אין את הציפיות שציפית מהם. אין שום דבר. זה בעצם כמו לוח ריק, ולוח ריק לא יכול לאכזב אותך.

     

    "אבל מי שקרוב אליך - קשה כל כך לסלוח לו. קשה כל כך לפתוח דף חדש כשהדפים כבר כתובים כולם בכתב צפוף, בכל מה שרצית שיקרה - ולא קרה'".

     

    בתחילה היו רק רעשים מעבר לקו. ואז היא התרסקה בבכי. בכיתי יחד איתה על הילד שעליו חלמה, על הנער אליו התפללה. הבטחתי לה שלא נעזוב את המשפחה. נמצא את אנשי המקצוע הטובים ביותר עבורו. ביחד נשקם אותו. זה אפשרי. כל מה שהוא צריך היא רק חמלה; חמלה ואמונה שמכאן הוא יכול רק לטפס.

     

    אילו רק יכולתי לפגוש את בועז האסיר הייתי מספרת לו שהסורגים השחורים שהיו תקועים לו מול העיניים, אלה שהחריבו והסתירו לו את קו הרקיע ואת האופק הזהוב – הצילו נפשות, לימדו חמלה לעוד נשמות.

     

    כי שום דבר בעולם הזה אינו קורה לשווא. דבר אינו הולך לאיבוד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים