שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "סופת חול": יופי, עוצמה וחסד בנגב
    זו אינה דרמה פוליטית היוצאת נגד דיכוי הבדואים, ואין בה גם מניפסט פמיניסטי על המשפחה השבטית הפטריאכלית. "סופת חול" של עילית זקצר, שמתרחש בפזורה הבדואית, הוא יצירה רגישה על ההתנגשות בין בני אדם לבין המסורת שלפיה הם נדרשים לפעול. סרט ראוי לתריסר המועמדויות שגרף לפרסי אופיר

    הסוגיה האתית והאסתטית כיצד לספר את סיפורו של האחר מטופלת בצורה עדינה ויפה בסרטה של עילית זקצר, "סופת חול". הסיפור שמתרחש בקרב הפזורה הבדואית בנגב נמנע מלהפוך לעוד התבוננות אתנוגרפית של אישה מערבית בחברה הנתפסת כפרימיטיבית, גם אם את המאבק הנשי במוסכמות ובמסורת פגשנו לא פעם בסרטים שעניינם חברות שבטיות.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אין שום סופת חול ב"סופת חול", והשם הסמלי (שאמנם מתייחס לתופעת טבע מדברית) אומר משהו על טיבו של העימות הנבנה בו - סופו לעבור מבלי להשאיר עקבות. סצנת הפתיחה המצוינת שלו מציגה בפנינו את ליילה (למיס עמאר הכובשת) הנוהגת בטנדר כשלצדה יושב אביה, סולימן (הייתאם עומרי, "בית לחם") העומד להינשא באותו ערב לאשה שנייה. האקספוזיציה הזו מציגה את לילה כצעירה משוחררת הלומדת באוניברסיטה, ואת האב כמי שאינו מייצג את הסטריאוטיפים הפטריארכליים - גם אם שניהם נענים בסופה של הנסיעה לעולם הדימויים המסורתי.

     

    בבית ממתינה האישה הראשונה, המבוגרת, ג'לילה (רובא בלאל-עספור), שאינה מסתירה את אי הנחת מהגעתה הצפויה של הצ'ילבה שלה, שמתבררת כלא יותר מאשר צעירה דמוית בובת חרסינה (פניה מפודרות בהגזמה) שמודעת היטב למה שמצופה ממנה. האישה הראשונה, בעלת מבע הפנים הנוקשה, מקנאה בבית המהודר שבנה בעלה לאשתו החדשה, אך גם היא נאלצת להתאים עצמה למה שמצופה ממנה - לקבל את פניה.

     

    מתוך "סופת חול" (צילומים: ורד אדיר) (צילום: ורד אדיר) (צילום: ורד אדיר)
    מתוך "סופת חול" (צילומים: ורד אדיר)
     

    ליילה עצמה, כמסתבר, מאוהבת באנואר (ג'לאל מסראווה) הלומד יחד איתה באוניברסיטה. כאשר האם מגלה זאת, היא תובעת ממנה להפסיק להתראות עמו. בחברה המסורתית זהו תפקידו של האב למצוא לה שידוך. וזו הנקודה בה מתגלה עוצמתו של סרטה של זקצר: כולם פה, הנשים והגברים, מחויבים לפעול על פי כללי המסורת. זה לא עוד סרט על נשים מרדניות צעירות שנופלות קורבן לפטריארך עריץ וחסר לב. אחרי הכל, כבודו של האב בכפר תלוי ביכולתו לכפות את הכללים האלה על בתו. הדרמה המשפחתית מתעצמת בסצנה בה מטיחה ג'לילה בסולימן שעליו למצוא לבתם גבר נורמלי, ותוצאותיו המרות של העימות הזה לא מאחרות לבוא.

     

    ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :

    לא לנשום

    התפכחות

    שבוע ויום

     

     (צילום: ורד אדיר) (צילום: ורד אדיר)

    ואמנם, מה שיפה בסרטה של זקצר (שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס ומועמד השנה לתריסר פרסי אופיר) הוא האמפטיה שאנו רוחשים לדמותו של האב. דחוק בין תביעתה הנ"ל של אשתו הראשונה ("היא לא מתחתנת עם מישהו שלא שווה אותה") לבין כבודו המחייב אותו לפעולה שאינה מתיישבת עם רצונה של בתו - האב חלש האופי עצמו הוא קורבן של המסורת. גם גיבורותיו של "סופת חול" אינן נהפכות לסמלים של דיכוי נשי. אלה הן נשים עוצמתיות, בעלות נוכחות, שמבינות בסופו של דבר כי המסורת חזקה יותר. המבט האמביוולנטי ששולחת לילה באחותה הצעירה תסנים בתמונת הסיום של הסרט מותיר, לפיכך, לא מעט סימני שאלה באשר ליכולת לשנות זאת.

     

    "סופת חול" עוסק במרד וכניעות, אך לא בצורה דידקטית. לאחר אחת ההקרנות בפסטיבל ברלין האחרון, הפתיעה זקצר כשסיפרה שנשים בדואית שצפו בסרט (השחקניות בו עצמן אינן בדואיות) התייחסו אליו כקומדיה - והתכוונו לכך כמחמאה. היעדר הדידקטיות בא לידי ביטוי גם בדרך האגבית בה מוזכרת בסרט הריסתו של מבנה לא חוקי על ידי הרשויות (שמה של ישראל, כמדומה, אינו מצוין אף לא פעם אחת) - וגם בכך באה לידי ביטוי הזהירות שמפגינה זקצר שלא להפוך את סרטה למניפסט פוליטי-פמיניסטי.

     

     (צילום: ורד אדיר) (צילום: ורד אדיר)
     

    הפזורה הבדואית נהפכה בשנים האחרונות מנעדרת לנוכחת בקולנוע הישראלי. "שרקייה" של עמי ליבנה וגיא עפרן מ-2012 הביא את סיפורה של משפחה בדואית שביתה נידון להריסה. "שקופים" (2014) של מושון סלמונה העמיד במרכזו שני צעירים בדואים בחיפוש אחר עתידם, ואילו "החוג לקולנוע" (2006) התיעודי של אורי רוזנווקס עקב אחר סדנה שהעביר הבמאי לנשים בדואיות שחורות בעיר רהט. בכל המקרים הנ"ל, כמו גם ב"סופת חול", נדרשים היוצרים להתמודד עם סוגיית המבט המערבי בחברה הבדואית ועם המימד האקזוטי והפולקלוריסטי שעלול להתלוות אליו.

     

    מאידך, סיפור ההצלחה הבינלאומי המפעים ש"סופת חול" זוכה לו (לאחרונה נודע שהסרט נרכש לשידור על ידי נטפליקס) מעיד במשהו על היותו סרט נכון, אולי אפילו נכון מדי. אין בו משהו שמאתגר באמת את הצופה המערבי, והתחושה היא שהיבטיו האידיאולוגיים והאסתטיים של הסרט אפילו עונים במידה רבה על ציפיותיו מסוג זה של סיפורים. הנה לפנינו עוד אישה צעירה שנאלצת, מפאת כבוד האב והמשפחה, להיכנע לתכתיבי המסורת בחברה שמרנית ופטריארכלית, ומעבירה ללא מילים את נס המרד אל אחותה הקטנה.

     

     (צילום: ורד אדיר) (צילום: ורד אדיר)
     

    זקצר, בוגרת בית הספר טיש לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, כבר עסקה בחברה הבדואית בסרטה הקצר "תסנים" (2010), שמביא מעין סיפור מקדים לזה שמתרחש כאן, ויכולתה לעצב דרמה משפחתית ואישית תוך שמירה על איפוק ורמיזה משתכללת בסרטה הנוכחי. תעיד על כך הסצנה הנהדרת לקראת סופו של הסרט בו מראה האב לבתו, מרחוק, את החתן שהוא מייעד לה. שחקניותיו היוצאות מן הכלל של "סופת חול" מעניקות לו את היופי, העוצמה והחסד, ובמיוחד אמורים הדברים בפניה האקספרסיביות של רובא בלאל-עספור ("עטאש-צימאון", "התסריטאי") בתפקיד האם החזקה והמפוכחת שממשיכות ללוות את הצופה זמן רב אחרי תום ההקרנה.

     

    "סופת חול" (ישראל) - במאית: עילית זקצר. שחקנים ראשיים: למיס עמאר, רובא בלאל-עספור, הייתאם עומרי, וג'לאל מסראווה. אורך הסרט: 87 דקות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים