"אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים"

את המדור הזה אני מקדישה לשמעון פרס. אני לא מתכוונת להתעכב על חייו האישיים, שהיו סבוכים ונותרו רחוק מאור הזרקורים, ואני בטח לא מכניסה לכאן פוליטיקה, אבל אני רוצה שנתעכב על השראה. על איך זה שכוכב אחד מעז. על הצורה שבה אנשים מתנהלים בעולם.

"אחד הדברים שלמדתי מהצרפתים זה שיש דבר מסוכן ממוות וזה השעמום", אמר הנשיא לשעבר בראיון. "אדם חי משועמם? שיהיה קבור בקבר, ולא יסבול". המשפט הזה הוא אחד מהרבה פנינים שנצצו בשרשרת המאורעות שליוותה את חייו. פרס הוא הדוגמה האולטימטיבית לצמיחה, להתגברות על מכשולים ולאפשרות להמציא את עצמך הרבה אחרי שעברת את משבר גיל הארבעים (והחמישים והתשעים).

איש חולם, מלא תקווה, אופטימיות ותשוקה בוערת לשינויים. בדיוק ההיפך מרוב הציבור. רוב האנשים מתים פחד מוות משינויים, מוכנים לקבור את עצמם בבור השעמום, שחלילה לא יעשו משהו שיערער את עולמם המוגן לכאורה. אותם אנשים יישארו בעבודות מאוסות, יהיו נשואים לאותה אחת "בגלל הילדים" (זה שהילדים חווים ניכור בכלל לא בתודעה שלהם), ויפצו את עצמם בשופינג או באכילה רגשית.

העתיד זה מה שחשוב

הכי קל זה לוותר, להרים ידיים, להגיד "זה המצב". אם שמעון פרס היה נכנע למה שאומרים עליו, הוא היה יוצא לפנסיה בגיל שהמדינה החליטה עבורו, הוא לא היה מכהן כנשיא והיה מאמין שהוא באמת לוזר, אבל פרס שמע מה יש לאחרים לומר והקשיב בעיקר לעצמו. ממרום שנותיו הוא השכיל להבין שיש שתי דרכים לחיות: להיכנע לבינוניות או לשאוף ליותר. הוא בחר בווילון מספר 2, ובכל הזדמנות אמר שהעבר לא משנה, העתיד זה מה שחשוב.

הוא, כמובן, צודק. את העבר אי אפשר לשנות, אבל אפשר להשפיע על ההווה כדי ליצור לעצמנו את העתיד שאנחנו רוצים. האם תמיד נשיג את העתיד שאנחנו חולמים עליו? ברור שלא. פרס לא ראה את השלום שהוא ייחל לו, ומן הסתם חיי נצח לא היו מספיקים לשם-כך, אבל היה לו חלום והוא חתר להגשמתו.

"אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים", אמר. ואכן, תקווה נותנת משהו לשאוף אליו, ששווה לחיות למענו, בדרך נופלים וקמים ונכשלים וחוטפים מכות, ושוב קמים וחוזר חלילה – אבל יש מטרה. בסוף לכולנו יש אותו סוף, עם שמנו חרות באבן, אבל הדרך עד אליה מלאה באפשרויות בחירה על כל צעד ושעל.

הדרך לניצחון היא לא חץ ישר כלפי מעלה, אלא קו מסולסל כמו חוט שמסתבך בעצמו, נפרם, עד שהוא נמתח לקצה. גם חיי נישואים הם כאלה וגם גירושים.

זוגיות זו עבודה מאתגרת שצריך לעבוד עליה, בכל שלב בחיים, ומי שחושב שהיא תסתדר מעצמה חי בסרט. שום דבר לא מסתדר מעצמו אם לא עוזרים לו.

יצחק רבין קרא לפרס "חתרן בלתי נלאה". הוא אמר זאת בבוז, אבל הוא פגע בול בפוני.

אנשים עקשניים מסוגלים להיוות ממש מעצבנים, אבל מי משיג יותר? ילד ששמע "לא" מההורים וקיבל את מרותם או ילד שישב להם על הווריד, טחן להם את המוח ושתה להם את הדם עד שקנו לו אופניים לכיפור?

שנהיה לראש במעשים ולא לזנב אחרי מחשבות

ראש השנה הוא הזדמנות מצוינת לבדוק מה קורה לנו בראש – איך החיים שלנו נראים, איך אנחנו רוצים שהם ייראו, והאם הכל נשאר אצלנו בגדר מחשבות או שאנחנו הופכים אותן למציאות מוחשית, כזו שניתן לראות, לטעום, להרגיש.

"מדי פעם כשמלאך המוות עושה לכם ביקורת פתע, הוא בודק מה יש לכם יותר, נסיון חיים או חלומות", אמר פרס, "אם יש לכם יותר ניסיון חיים מחלומות, הוא לוקח אתכם". המלאך קבע שפרס צבר ניסיון, אבל לגבי החלומות אני לא בטוחה. הוא היה כמו ילד גדול בגן של הקטנים, שרוצה להתרגש ולשחק ולצחוק.

מתי בפעם האחרונה התרגשתם? שיחקתם? צחקתם?

למה שלא תעשו את זה מ-ע-כ-ש-י-ו?

בכל שנה אנחנו עושים רשימה של הדברים שאנחנו רוצים לעשות, מתשלום דו"חות חניה ועד החלפת הספה בסלון. הפעם נוסיף לרשימה דברים ששכחנו איך עושים אותם. ניכנס לראש של ילד ונראה איך אפשר לשלב כל גחמה בחיים שלנו, כדי שיהיו מעניינים יותר, מסקרנים, מפעימים.

אני מאחלת לנו שנהיה לראש במעשים ולא לזנב אחרי מחשבות שתוקעות אותנו. הכל אפשרי, או כמו שפרס אמר באופטימיות: "אתה צעיר כמו החלומות שלך, לא זקן כמו גילך".

שלך,

גאיה קורן

מנטורית אני מלכה לשינוי חיובי בחיים, מרצה בחוגי בית וארגונים, עיתונאית בידיעות אחרונות וגרושה באושר