אלה היו ימי הראשונים במסגרת שירותי הצבאי הארוך והמגוון בשטחים, ואפשר להוסיף גם המרתק. במסגרת אותו סיור בבירת השומרון ערכנו ביקורים במספר מוסדות ואתרים בעיר, כאשר גולת הכותרת היתה אירוח ומפגש ביננו לבין בכירי השלטון הפלסטיני בשכם, ובראשם ראש העיר המוכר ע'סאן שכעה. יחד איתו היו מפקדי המנגנונים הביטחוניים, מנהלי הארגונים החשובים, חברי מועצת העיר ובעלי תפקידים נוספים. התארחנו באולם המרכזי בבניין העירייה, והמארחים הפלסטינים הקפידו על כל כללי הטקס המקובל באירועים מסוג זה, בעיקר כאשר האורחים ייצגו גוף רשמי במדינת ישראל ובצה"ל. הסיור ברחבי העיר והמפגש הבלתי אמצעי עם הגורמים השונים היו מעניינים מאד עבורי כקצין מודיעין, אותם אני זוכר היטב עשרים שנה מאוחר יותר.

אולם יותר מכל אלה, הפרט הזכור לי טוב מכולם היה הכנאפה הכתומה והמתוקה שהוגשה לנו באולם ההוא בעירייה, אשר טעמה המיוחד לא פג עד כה. עד אותו ביקור, נהגתי מדי פעם לאכול אוכל ערבי-פלסטיני כמו כולם, במסעדות שונות ובשווקים ברחבי ישראל; אבל הכנאפה האלוהית שאכלתי בשכם, היתה דלת הכניסה האמיתית והראשונה עבורי שחשפה אותי לטעמים נהדרים של מאכלים ומוצרי מזון שונים שכולנו מכירים, מהחומוס הידוע ועד הפירות היחודיים לאזורים השונים ביהודה ושומרון. אין מה לעשות – כשזה מתבשל שם, בתוך המטבח בעיר הפלסטינית או בכפר הסמוך, או להבדיל נקטף במטע, בכרם או בשדה - זה הרבה יותר טעים.

אינני מבקר מסעדות (חבל שלא, מקצוע פנטסטי), אבל תרשו לי להמשיך לשתף אתכם וללוות אותי בסיור קולינרי חווייתי, קצר ומעניין ברחבי השטחים, לו נחשפתי בהזדמנויות שונות במהלך השירות הממושך. כפי שאומרים בתכניות האוכל המתישות והבלתי נגמרות שמקיפות אותנו כל העת מכל הכיוונים ומכל הערוצים, יהיו כאן רק "נגיעות". סקירה קצרה של יבולו הדשן והמשובח של המטבח הפלסטיני וגידולי האדמה הטובה באיזור זה; לא מתכונים מסובכים, לא תיאורים משתפכים על דרך הכנת האוכל ולא הצעות הגשה. ועוד דבר- אין ספק, כי "הנגיעות"הללו חפות מכל דיון או ויכוח פוליטי כזה או אחר על שורשיו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני או על עתידו.

(צילום: תום להט)

אני בטוח כי הטעמים ערבים לחיכם של כולם, פלסטינים וישראלים כאחד, יושבי העיר, הכפר או מחנה הפליטים, תל אביב או ניו יורק.

מ-מ-ש-י-כ-י-ם: אז אחרי שפתחנו עם הכנאפה הנפלאה עם גבינת העיזים המעולה בשכם, ולא בכדי – שכם ידועה בשטחים כיצרנית הכנאפה הטובה ביותר, אפילו ג'עפר מחנות הבקלאוות המופרסמת ממזרח ירושלים יודה בכך – נמשיך למנה הראשונה הקלאסית, והיא החומוס החם שאכלתי באיזור חברון. כן, כן, לכל אחד יש את החומוסיה האהובה עליו, אני לא מחדש דבר, והתחרות השנתית והקבועה של "עשר החומוסיות הטובות בישראל"נטחנה עד דק, בתוספת גרגרים מלמעלה וקצת חריף. אבל חומוס מהביל כזה, חמצמץ (תרגום המילה חומוס בערבית הינו חמוץ, זהו מקור המילה) וסמיך, כמו שהביאו לי בשקית החומה פועלים חברוניים שהגיעו לבנות את ההתנחלות בה שמרתי בשערה לפני 25 שנה – לא אכלתי מימי. חומוס מנצח הוא היה, ובתוספת פיתה חמה ודקה, הוא הביס בקלות את כל החומוסיות שאי פעם אכלתי, גם אתם. באחריות.

למנה העיקרית אקח אתכם לשני מקומות שהנוער יסכם אותם במילה אחת מקוצרת: חבל"ז. הראשונה שלא הפסקתי ליהנות ממנה הייתה הכבש בתנור שאכלתי בביקור (מקצועי, לא טיול תיירים) שערכתי בחג המולד בבית לחם בשלהי שנות ה-90'. המארח היה אחד התעשיינים ה"כבדים"בעיר, שישב לצידי בשולחן רב המשתתפים, ובהרמת יד אל על דאג להריץ את מי שהכין את הכבש המדיף ניחוחות מענגים אל השולחן. הכבש הממולא באורז, בצנובר ובכל התבלינים הנדרשים היה עטוף בנייר כסף, וכאשר נפתח הנייר – הרגשתי כאילו אני סועד על שולחנו של מלך סעודיה. המארח הכניס את ידו לתוך ליבת הכבש והעמיס על צלחתי חתיכות דשנות ללא הפסקה. בהמשך הסתבר לי, כי מנהג ידוע הוא לכבד את האורח בחתיכה משובחת העושה את דרכה מתוך כף ידו של המארח, ישירות לצלחת, כך שוב ושוב. כל חתיכה היתה עונג צרוף, ולמען הסדר הטוב לא נעבור לסלטים שהוגשו בנוסף. הכבש לא הזדקק לנספחים; המסעדה הנהדרת בכביש הראשי לבית לחם שהכינה את הכבש קיבלה מבחינתי 5 כוכבי מישלן.

(צילום: חגי דקל)

המנה העיקרית השניה העומדת לבחירתכם מכונה "מדפונה" (קבורה בערבית). אחד החקלאים הפלסטינים הגדולים בשומרון עמד בשעתו מאחורי הרעיון המבריק הזה, להזמין אותי ואת קציניי לחצר ביתו ולחזות באחד מפלאי תבל: חבילות שלמות עטופות בנייר כסף נשלפות מתוך בור באדמה המרופד בגחלים לוחשות. בתוך חבילות הקסם הללו הסתתרו עופות קטנים עם בצל וכמה תבלינים ריחניים (כמדומני סומק, בהרט, פלפל שחור ומעט קינמון, לא צריך יותר). מה אומר ומה אתאר? מעולם לא חשבתי שתרנגולות מטילות זהב; אחרי שבלעתי בשקיקה (בלי ללעוס, כפי שנוזף "פינתי"בירושלים) את חלקי העוף הנפלאים, אני בטוח – התרנגולות עשויות כולן זהב.

רוצים אפשרות בחירה שלישית של מנה עיקרית? על ה"קידרי"החברוני (קדרת כבש/עוף עם אורז המוכנס לטאבון לשלוש שעות) אספר בפעם אחרת.

למנה העיקרית שבחרתם נוסיף קצת סלט ירקות אמיתי בצד. לסלט שלנו נקצוץ את הפריטים הבאים: מלפפונים קטנים וטריים הגדלים בשדות באיזור ג'נין, ועגבניות שדה בשרניות ועסיסיות הגדלות באדמה הפוריה באיזור הג'יפטליק, במרכזה של בקעת הירדן. עגבניה בטעם של פעם, לא בטעם של קרטון. לסלט הוסיפו בצל קצוץ ופטרוזיליה ותגידו תודה.

מתחשק קינוח, נכון? אז חוץ מהכנאפה המשגעת איתה פתחנו, אוסיף לכם כמה מפירות העונה המעולים הגדלים בשטחים, טעמם אינו דומה לשום דבר המוכר לכם: ענבי "דבוקי"מהרי חברון (ענבים מלאי עסיס, מתוקים ועם גרעינים, כל ענב מלמיליאן), מישמיש אדמדם-כתמתם מאדמות בית ג'אלא המניבות את הפרי הנהדר הזה לשבועות ספורים, ובננות בטעם גן עדן טרופי מיריחו.

אוי, שכחתי. בירה צוננת ומעולה כדי להחליק את הכל. כנסו לכפר טייבה הנוצרי הסמוך לראמאללה, שם מייצרים את אחת הבירות הטובות ברדיוס שלכם.

זהו חברים, הארוחה הסתיימה. קיבלתם רק טעימה קטנה ממה שטומן בין סיריו המטבח הערבי-פלסטיני וממה שמנפיקה האדמה. עיזבו לרגע פוליטיקה, הניחו לעימותים; לכו לקיים את מצוות השנ"צ לאחר הסעודה

aloneviatar1@gmail.com