שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "היא": פנטזיה שערורייתית של אונס

    מאז ומתמיד פול ורהובן נתלה בשערוריות שיניעו את יצירותיו, וכך גם במקרה של "היא" בו הבמאי הולך רחוק מבעבר. הסרט, שנפתח בסצנת אונס מזעזעת, משלב אלמנטים של דרמה אירוטית, מותחן ואף קומדיה. זה קשה לעיכול, אבל לא בטוח שיש פה הרבה יותר מפרובוקציה

    הפרובוקציה הייתה כמעט תמיד אחד מסימני ההיכר של סרטי פול ורהובן. בין אם מדובר היה בשרון סטון המתגרה ללא תחתוניה בחוקריה ב"אינסטינקט בסיסי", האלימות הבלתי מרוסנת של "רובוקופ" ויצירת המופת שלו "רומן הדמים", או המיניות הבוטה של "נערות שעשועים" הטראשי.

     

    נשים חזקות אף הן שבות וחוזרות בקולנוע של ורהובן. זו לא רק שרון סטון שב"זיכרון גורלי" מכסחת לבעל ארנולד שוורצנגר את הצורה עד שהוא תוקע לה כדור במצח ואומר "תחשיבי את זה כגירושים", אלא גם הלוחמות העתידניות של "גברים בחלל" (איזו כותרת עברית אומללה), ושוב סטון שמתמרנת את מייקל דגלאס ב"אינסטינקט בסיסי".

     

    גיבורת סרטו החדש "היא" ("Elle") ממשיכה את מסורת הדימוי הנשי הזה, והסרט עצמו הוא אולי יצירתו הפרובוקטיבית ביותר של ורהובן עד כה. ליתר דיוק, נדמה שפרובוקציה היא-היא נושאו. אונס, דימויים מיניים וולגריים, אמהוּת דומיננטית, רציחות סדרתיות, בגידה וכיו"ב עולים בו לדיון, נשזרים אלה באלה. האם מדובר ביצירה עמוקה במיוחד? לא בטוח, אבל נמתין עד שיופיעו שלל המאמרים האקדמיים הפמיניסטיים שסרטו של ורהובן מזמין.

     

    דומה שמאז השוט מעורר החלחלה בן תשע הדקות ב"בלתי הפיך" (2002) של גספר נואה לא נראתה בקולנוע סצינת אונס כה בוטה וישירה כמו זו שבה נפתח "היא". ליתר דיוק, קשה להיזכר מתי נפתח בשנים האחרונות סרט בצורה כל כך פרובוקטיבית, ומה שמטריד עוד יותר זו העובדה שאנו שומעים את המתרחש עוד לפני שרואים אותו, ואז עוברים אל מבטו המשועמם של חתול בית שאנן לפני שאנו צופים באישה השרועה על הרצפה ובאנס במסכה הרוכן מעליה, שזה עתה סיים את המעשה.

     

    במילים אחרות, וקשה כמעט לכתוב זאת, יש משהו כמעט קומי בדרך שבה נפתח הסרט. זו סצינה שמבקשת להתריס בצופה, לאתגר את מבטו ולבחון את תגובתו. כאשר הגיבורה (איזבל הופר בתפקיד שנדמה כאילו אף שחקנית מלבדה לא יכולה לגלם) מתאוששת מהר, ובמהלך ארוחת ערב עם בעלה לשעבר וחבריה מספרת על התקיפה מבלי שהזעזוע ניכר על פניה - הצופה כבר מבין שהוא לא נמצא בסרט שגרתי.

     

    ובאמת, "היא" הוא סרט קשה לשיוך. סרט שאינו נענה לציפיות שלנו מסיפור על אישה שנאנסת ומאוימת שוב ושוב על ידי התוקף. מחד, קומדיה שחורה שהגיבורה הבורגנית שלה אינה מתנהלת באופן צפוי, אם לנקוט לשון המעטה. מאידך, פנטזיה של נקמה נשית המופנית לא רק כלפי האנס אלא גם אל העולם הגברי הסובב. קלוד שברול פוגש את מיכאל האנקה, אם לציין צמד במאים מבכירי מבקריה של הבורגנות האירופאית המלאה מעצמה (ואכן, יש משהו בסרט שמזכיר את מערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטית ב"המורה לפסנתר" של האנקה בכיכובה של הופר). אבל אזכורם של שני אלה הוא בגדר ניסיון להיתלות באילנות גבוהים, גבוהים הרבה יותר מהסרט עצמו, על מנת לעמוד על מקורות ההשראה שלו.

     

    ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :

      

    בהדרגה אנו נחשפים לעולם המחריד והפרוורטי שבתוכו חיה הגיבורה, ושהיא למעשה חלק אינטגרלי ממנו. היא מנהלת של חברה המייצרת משחקי וידיאו אלימים במיוחד, אביה הוא רוצח סדרתי העומד לסיים את חייו בכלא אלא אם יזכה בחנינה, ואמה (ז'ודית מגרה) הדיווה הקשישה מתגרה בה עם מאהבה הצעיר.

     

    בנוסף, היא נמשכת אל השכן הנשוי שלה (לורן לאטיף) ומאוננת כשהיא מציצה בו, בביתו, מבעד למשקפת. היא מתעמרת בבנה היחיד (ז'ונס בלוקה) שחברתו שהיא אינה סובלת יולדת תינוק שברור לכל שהוא אינו אביו, ומנהלת רומן עם בעלה של חברתה הטובה ביותר (אן קונסיני). היא הקורבן, האם המפלצתית, הבוסית מהגיהנום, המפתה - דימויים נשיים סטריאוטיפיים שמתקבעים פה בדמות אחת והופכים אותה לאחת הגיבורות האמביוולנטיות שנראו בשנים האחרונות בקולנוע.

     

     

    "היא", כמו הגיבורה שלו בעצם, הוא סרט שכולו ניגודים. יש בו משהו סליזי מאוד אבל זהו גם סרט שמיועד לקהל אינטלקטואלי. הדמות שמגלמת הופר מותקפת על ידי אותו גבר כמה פעמים, אחת מהן בדמיונה, אך אינה תופסת עצמה כפאסיבית. אדרבא, היא מאיימת על הגברים בסביבתה, מודעת לנוכחותה הפרובוקטיבית ולהיותה פנטזיה גברית שאינה שונה בהרבה מהאישה הווירטואלית במשחק הווידאו שהיא מפתחת. היא אישה המבקשת לעצב, בעולם הממשי, כמו גם במציאות המדומה, את הפנטזיה הזו ולשלוט בה.

     

    זהו סרטו הראשון דובר הצרפתית של ורהובן, יליד הולנד בן ה-78 (הכוונה המקורית הייתה לצלם אותו בארצות הברית, ושמותיהן של ניקול קידמן, מריון קוטיאר ושרון סטון עלו, בין היתר, כמי שמיועדות לככב בו), וללא ספק סרטו המשמעותי ביותר בעשרים השנים האחרונות. הוא מבוסס על ספר מאת פיליפ דז'יאן ("בטי בלו") בשם "או...", וסביר שהתגובה לו תהיה קיצונית מצד גברים ונשים כאחד.

     

    וזו אולי הסיבה שהסרט הותיר אותי לפחות אדיש למדי. ההסתייגות נובעת מאותם סרטים, ו"היא" הוא סרט שכזה, שכמו כופים את עצמם לדיון בשיחות סלוניות. הוא מתוחכם הרבה פחות מכפי שהיה רוצה שנחשוב, ומהלכי הסיום שלו נדמים אפילו טריוויאליים. הניסיון שלו להציג גיבורה שמבקשת להתמודד מול הטראומה הנוראה שחוותה בילדותה באמצעות מיניות אלימה אינו עובד באופן מספק, והשילוב שהוא מציע בין וולגריות ואינטלקטואליות אינו מעניק תובנות מעניינות במיוחד.

     

    "היא" - הכותרת מדגישה את האישה כדימוי - הוא סרט פרובוקטיבי, ונוכחותה המתריסה והממגנטת של הופר תורמת לכך. עם זאת, קשה להניח שהוא יעורר אותו שיח ער שסרט דוגמת "אינסטינקט בסיסי" חולל בשנות ה-90. למעשה, הוא נראה כסרט ששייך לעשור ההוא ומצא עצמו באיחור אופנתי בשנת 2016.

     

    "היא" (צרפת) - במאי: פול ורהובן. שחקנים ראשיים: איזבל הופר, לורן לאטיף, ז'ודית מגרה, אן קונסיני. אורך הסרט: 130 דקות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים