"לעזור לבן שלך להילחם על חייו". טור אישי של אבא

זה לא אני החלטתי, זו אשתי ששלחה אותי לכאן אני ממלמל לעצמי בתור המקוצר בדרך לצ'ק אין. לכל הגברים שלצדי חולצת פולו לבנה עם לוגו של עמותת "חיים", סרט כחול על התיק וחיוך עצוב. אני לא שייך, אני לא רוצה להיות שייך. אני רוצה תור ארוך כמו כולם, לא סרט ולא חולצה לבנה.

רומניה? איזה נשים שולחות את הגברים שלהם לרומניה? ועוד עם גברים נוספים? האוטובוס משייט בין הנופים הקסומים של הקרפטים במרכז רומניה. הראש דבוק לחלונות. כולנו מנסים לנשום לרגע את השדות המוריקים, את ההרים עם הפסגות המושלגות.

נוף כל כך שונה ממה שנשקף משניידר, הדסה, רמב"ם וסורוקה. גשום בחוץ. אני מביט בפניהם של הגברים שלצדי. כולם אבות. אבות לילדים שפגע בהם הברק. חלקם חרושי קמטים, חלקם מזוקנים, ערבים, יהודים, כאלה ששערם התחיל להלבין וכאלה שלא נותר שיער כדי שילבין עוד – לכולם דאגה משותפת.

לשכוח לכמה רגעים את המציאות. יכולים לא להיות חזקים(צילום: גונן שמר)

צריך להיות "הגבר" במשפחה

אשתי רשמה אותי מבלי שידעתי. יומיים לפני היא הודיעה לי שאני נוסע והשביעה אותי שלא אבטל. בדיעבד, אני אודה על כך כל חיי. בשנתיים האחרונות אנו מתמודדים עם מחלת הסרטן שתקפה את בני הקטן בן ה-4 ומסכנת לו את הראייה. מאז הגילוי אני מנסה בעיקר להתמודד עם התחושה שאני לא מצליח למלא את תפקידי כאבא, כבן זוג, כ"גבר" במשפחה.

אני חרד, לעתים מתנער מאחריות וממעט לבקר בבית החולים. אשתי נושאת ברוב הנטל. דווקא במקום בו הייתי צריך להיות גבר קר רוח, זה שמרגיע, שנותן ביטחון - אני נאלם דום. בימים הקרובים אני הולך לבלות עם אבות נוספים בלי יכולת לברוח. האם הם נלחמים טוב ממני?

הימים עמוסים בחוויות משותפות: טיולי ג'יפים, סיור בארמונות עתיקים, ארוחות מפנקות וקריוקי אל תוך הלילה. הזרות ששלטה בי בימים הראשונים של המסע מתפוגגת לאיטה, טמפרטורת הלב מתחממת והפחד מתחיל להתפוגג. בתוך הפורקן הגברי והסוער המתבטא בצחוק ממושך ובדיחות שנות ה-80 אני מזהה רצון לשוחח, לשתף. השיח הגברי המחוספס מעורר בי את הסקרנות לדעת מה יש מתחתיו. מתוך ההמולה אני מצליח ללכוד כמה רגעים של שקט, להביט אחד לשני בעיניים ולדבר.

עמי הוא השותף שלי לחדר. המראה החיצוני דומה לאחד שהגיע מכנופייה של אופנוענים. קעקועים, שרירים וקרחת. אבל הדיבור שברירי. הוא מגלה לי שהקעקועים הם שם בשביל להרגיש צעיר כנגד השנים שבגרו אותו מאז שבתו חלתה. והקרחת – זה לא בגלל שהשיער נשר, אלא בגללה, שלא תישאר לבד, חשופה. הוא עשה את הקרחת יחד איתה. מאז, לה גדל השיער אבל הוא נשאר קירח.

תמיר יושב איתי בשולחן של החברה הכשרים (אלה ששומרים כשרות ומקפיצים להם אוכל מבית הכנסת הסמוך) תמיד יש לו מה להגיד באופן תקיף ואמיתי. שכולם עוזבים את השולחן אנחנו נשארים לבד. הוא מגלה לי שבנו חלה הם הגיעו ליום הראשון של הטיפולים בבית החולים, שם אשתו חטפה התמוטטות ומאז לא התקרבה לשם.

בכל השנה האחרונה של הטיפולים הוא לגמרי לבד. בבקרים, בלילות - רק הוא. אני שואל אם הוא כועס? הוא שותק. הוא מסובב את גבו אליי כשפניו לנוף ההררי ומתייפח. אני יודע שזו הפעם הראשונה שהוא מרשה לעצמו להתפרק. כאן הוא יכול. הוא לא בתפקיד, הוא לא צריך להיראות חזק בשביל אף אחד.

פניו של דביר מוכרות לי. הוא לא מדבר הרבה, הולך לבד עם מעיל הגשם הארוך שלו, מחזיק מטריה שחורה, עניו מקפצות ממקום למקום מחפשות מנוחה. אני מרשה לעצמי להיכנס איתו לרגע מתחת למטריה, ציקצוק הטיפות לא מפריע לי לגלות למה הוא מוכר כל כך. הוא חלק מהרכב רוק שאהבתי בילדותי. גיבור מיתולוגי ממש. מאז שבתו חלתה הוא לא עוזב אותה לרגע. מבלה בימים בבית החולים ובלילה הוא חוזר ומסיים את הלילה בשתיית אלכוהול ובבכי, כמו כוכב רוק אמיתי.

המוסיקה מרפאת הוא אומר לי. בהופעות הוא שר, מביט בקהל אבל חושב עליה. הגוף על הבמה אבל כל השאר נותרים בקומה השביעית של איכילוב. המוסיקה מאפשרת לך להתנתק לרגע? אני שואל. הוא שותק לרגע, הגשם מתחזק, כל החברה נכנסים לחנות הסמוכה אבל אני נשאר איתו בחוץ. "לא, אי אפשר להתנתק מזה, זה נדבק אליך ולא מרפה". "אז מה עושים עם זה", אני שואל?

רצון לשוחח, לשתף. אבות לילדים חולי סרטן במהלך המסע

"לומדים לחיות עם זה"

אני נכנס פנימה, מצטופף יחד עם כולם בחנות הקטנה, המוכר הרומני לא מבין איך 30 גברים ישראלים נפלו עליו בבת אחת. את הקופה החודשית הוא כבר עשה. מבעד לחלון אני מביט בדביר שנותר לעמוד תחת הגשם השוטף. אני נלחם במשפט האחרון כמו בשד. אני לא הולך לבלות את שארית חיי עם ה"דבק" הזה. "הבן שלי יבריא, הוא יחזור לעצמו, יעלה לכיתה א' ויראה כמו כולם את הלוח של המורה". אני יודע את זה. אנו עולים על האוטובוס בדרך למלון.

"אסד" מצ'פח אותי מאחורה וכמעט מדביק אותי לחלון הזכוכית של האוטובוס. "אסד" זהו לא שמו האמיתי, אבל הפנים שלו ושל בשאר אסד בדיוק אותו דבר. מהרגע שכולנו ראינו אותו זה הפך להיות השם הרשמי שלו. בחור מצחיק. הוא וכל החברה הערבים היו מכונסים בהתחלה, אבל ככל שעבר הזמן המחיצות נפלו וכולם הפכו להיות אנשים עם כאב משותף. אם היו רואים איך רקדנו יחד בערב הקריוקי הסכם השלום היה נחתם מיד.

"אסד" מאמין בגורל, באלוהים. לא משנה כמה רופאים נביא וכמה תרופות ניתן אנחנו לא מחליטים. אני בדומה לו גם אדם מאמין. חי במקום דתי ומשתדל לנהל אחת לכמה ימים דיאלוג עם אלוהים. אבל מאז המחלה הדיאלוג איתו התערער, אני בעיקר מתלונן, מבקש, דורש, צועק וכועס, כועס מאוד. האמונה של "אסד" מגיעה ממקום אחר.

"אני לוקח אותו לרופאים הכי טובים, אבל תמיד אומר לאלוהים, זה הבן שלך כמו שהוא שלי, מה שתבחר לעשות בו אני איתך". האהבה של "אסד" לאלוהים רק התגברה מאז המחלה של בנו, היא נותנת לו ביטחון בידיעה ששום דבר לא בטוח. החרדה מחוסר הוודאות מתחלפת בקבלת הגורל משמים. זה מנחם אך באותה מידה מדאיג. הידיעה שלא הכול תלוי בי לא מקובלת עליי. אני רוצה, אני מוכרח לדעת שהכול יהיה בסדר.

יום לפני החזרה הביתה תופס אותי ברק. "מה נסגר איתך אח שלי? אתה נראה לי אבוד?", האמת הוא צודק. וברק הוא בדיוק הבחור לדבר איתו על זה. זה אבא למופת, אחד לקנא בו.

הוא לקח אחריות מההתחלה. הוא מנהל את הרופאים, את בית החולים, את אשתו, את הבת שלו ובעיקר את המחלה. "מה היא חושבת שהיא תנהל את העניינים? אני אגיד לה בדיוק מה לעשות איפה להיות ומי ללכת", הוא מודיע בגאון. הוא יודע הכול, מבין בהכול ולפעמים גם מסביר לרופאים מה צריך לעשות. לא אחת הוא הציל את הבת שלו בגלל שהוא ידע להתערב בזמן.

"כל דבר קטן זה סיפור במחלה הזאת", הוא אומר לי. "תילחם על כל דבר, זה הבן שלך, תעזור לו להילחם על החיים שלו". לרגע אני כזה קטן מולו. אל מול הגורל של "אסד" אני מרגיש יותר נוח עם התיזה של ברק.

אחרי שהוא ניהל את המחלה של הבת שלו במשך כמה חודשים היא יצאה מזה, אבל אחרי כמה חודשים חזרה שוב. גם הוא יודע ש"אסד" קצת צודק.

הכותב הוא יוצר ובמאי קולנוע, נשוי ואב ל 4 ילדים. המסע מומן אורגן ונוהל במלואו על ידי "עמותת חיים", חלק מהשמות בכתבה בדויים מפאת צנעת הפרט