אימון אישי: לסמוך מחדש על בן זוג שסרח
הפחד מהסוף והפירוק הוא אחד הקשים, אבל גם הקלים במובן מסוים. מה עושים במקרה שיש עוד כל כך הרבה טוב אך אחד הצדדים טעה, בגד, מעל ונפל - האם זה בהכרח הסוף?
"אני לא יודעת איך אוכל בכלל להסתכל לו בעיניים", אמרה לי על תחילת פגישתנו. עינב ובן זוגה נמצאים ביחד כבר שנתיים, ואני זוכרת כמה קשה היה לה להשיל מעצמה את שריון הפלדה שעטף אותה, ולהיות חשופה. זה גם מה שהצליח ליצור את מערבולת האהבה ביניהם. היא הרגישה שמישהו נוגע בליבה ורואה אותה כפי שהיא. וזה נכון, אהבתו הגדולה מוססה את חומת חוסר האמון שעינב הצטיידה בה כל כך הרבה שנים.
הפגישה שלנו התחילה בבוקר שכלל הרבה מאוד להט סביבתי. השרפות שאחזו בעצים ובבתים רק העצימו את ליבה הדואב של עינב. תחושת האפוקליפסה, ההרס והאובדן של מה שהיה ונשרף, הגבירו את טעמו המר של השבר. "מה קרה?", שאלתי והסכרים בעיניה נפתחו ואיתן גם שטף המילים: "גיליתי שהוא פלרטט, על גבול שיחות סקס, עם איזה אקסית שלו", אמרה. "זה אומנם קרה מזמן, אבל איך הוא יכול לעשות לי את זה? ולא פחות נורא - להסתיר את זה עד היום?!"
אני שותקת, נותנת לה להוציא את הפצע החוצה ולתמלל במילים את הפגיעה. היא, מצידה, ממשיכה ואז מציפה יחד עם הדמעות את שורש הקונפליקט: "הכי קשה מבחינתי, זאת המחשבה שאם לא הייתי מגלה ממש במקרה את התכתובת הזאת על המחשב שלו, כנראה שהוא גם לא היה מספר לי עליה, מה שגורם לי להרגיש מרומה ומנוצלת. לעולם לא חשבתי לבדוק אותו, הוא הראשון שבאמת סמכתי עליו, והנה הכל מתפוצץ לי בפנים. החבר הכי טוב שלי בגד באמון שנתתי לו. מה אני עושה עכשיו?".
סטיית תקן
לכל אחד מאתנו יש סט ערכים פנימי, כזה שנוצר מתוך סיפור חיינו אותו, מראה לנו ברגישות את הדרך, וחשוב מכך - מורה על הגבולות שלנו במערכת היחסים. זה נשמע פשוט, אבל בפועל ההתנגשות היא כמעט בלתי נמנעת. סביר להניח שבמערכת יחסים קרובה וארוכה, מישהו יעשה משהו שיסטה מהתקן, בין אם זאת רק מעידה ובין אם זאת ממש בגידה באמון.
הפחד מהסוף והפירוק הוא אחד הקשים, אבל גם הקלים במובן מסוים. מה עושים במקרה שיש עוד כל כך הרבה טוב ואחד הצדדים טועה, בוגד, מועל ונופל? האם זה בהכרח הסוף? הפתרון עובר לרוב דרך מסננת של פשטות. בסופו של דבר, ישנם דברים שאנחנו יודעים שלעולם לא נסלח עליהם, אבל יש את אלו שעדיין מאתגרים אותנו לגשת לרואה החשבון של החיים, ולבדוק את ה"בעד" וה"נגד". זה נכון שלא באמת אפשר להכניס את כל הנתונים למחשב ולהוציא תוצאה מספרית וודאית, אבל כשאני ועינב ישבנו באותו יום ללא טיפת לחות לרפואה בחלל האוויר, התבהר הקושי העמוק שלה לתת אמון בסובבים אותה.
הפגיעה שחוותה החזירה אותה לימים רחוקים בעברה, בהם למדה על בשרה לא לסמוך על אף אחד. המנגינה של "לא לסמוך" ליוותה את פסקול חייה, ושתינו הבנו שזאת ההזדמנות לעשות אחרת ולא לנוס ולהיעלם כפי שתמיד עשתה. בבוחן המאזן של עינב, היא לא רוצה לוותר על דני. אמנם היא פיללה שמישהו יעיר אותה מהסיוט כי לא היה לה מושג איך להתמודד אחרת מלברוח, אבל במקביל קונן בה גם קול אחר שאמר שהדרך חזרה לביחד צריכה הפעם לעבור דרך האש.
עינב חזרה באותו היום הביתה עם החלטה לפתוח את הכאב מול דני, בלי פילטרים ובלי מסכות. לפתוח את כל הקושי והדילמות והתחושות והטעמים של השריפה שחוותה. הדרך חזרה לשיקום האמון התחדדה - היא בחרה הפעם להתעמת. כשישבה מולו בעיניים נפוחות ודיברה, משהו בה החל להירגע ולשקוט.
זה אפשר לה לראות את דני באופן ברור יותר ולהקשיב באמת לצד שלו. הוא לא ניסה לתרץ ולא גלגל אחריות, להפך. הוא הביע צער והדגיש את אהבתו. ועדיין, אלו לא המילים שגרמו לה לחזור אליו, אלא האופן שבו הוא הצליח להכיל את האש שדלקה בה ולהיות איתה בכאב. משברי אמון הם לעיתים הזדמנות טובה לבחור מחדש ממקום קרוב יותר.
הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
