אנחנו, הזוגות המאושרים - שלמדנו לאהוב
זה לא דבר של מה בכך להשלים עם הזוגיות שלך, עם האהבה שלך, עם האיש או האישה שקמים איתך בבוקר והולכים לישון איתך בלילה. זה לוקח זמן. אבל החוכמה היא להבין שאנחנו לא מושלמים ושהקשר בינינו לעולם לא יהיה מושלם - וההבנה הזאת היא המפתח ליחסים ארוכים ומספקים
אני חי עם דנה 18 שנה. אני אוהב אותה. אני זקוק לה. אני יודע שזה לכל החיים. כבר השלמתי עם זה. כי אני באמת ובתמים רוצה אותה, רק אותה. כי אנחנו הכי מתאימים. כי האינטימיות שלנו יוצאת דופן. כי לא אמצא מישהי טובה ממנה. כי היא סולחת לי. ומבינה אותי. ורואה אותי. ומקבלת אותי כפי שאף אחת לא קיבלה אותי מעולם. וגם אם יש עוד המון נשים נפלאות, יפות, מושכות ועמוקות, היא האחת.
זה לא דבר של מה בכך להשלים עם הזוגיות שלך, עם האהבה שלך, עם האיש או האישה שקמים איתך בבוקר והולכים לישון איתך בלילה. זה לוקח זמן. בהתחלה התאהבנו. אחר כך עברנו לגור יחד. אחר כך התפכחנו. ורבנו. והתפייסנו. ואהבנו. והתחתנו. וקנינו דירה. ועשינו ילד אחד. ועוד אחת.
ואז, בגיל 40 ומשהו, עמדתי בסלון, מנדנד עגלה בייאוש, ואמרתי לעצמי: אלוהים אדירים, אני נשוי פלוס שניים. זהו, נגמרו לי החיים? הבנתי לפתע שהקצב היה מהיר מדי. שלא עצרתי לבדוק אם אני רוצה כל חלק בפאזל. ואם אני רוצה אותו עכשיו, או אולי בעוד שנה שנתיים. הייתי מתוסכל. עצבני. עגמומי. הייתי חייב ללמוד לאהוב מחדש.
תלמדו לאהוב את בני הזוג שלכם מחדש
אם אחרי ההתאהבות, ההתפכחות, המריבות וההבנה עם מי ועם מה יש לכם עסק, אתם לא לומדים לאהוב מחדש את מה ואת מי שיש לכם ולקבל את עצמכם כבני זוג, זה לא יחזיק מעמד. זה יתפורר ויתמוסס ויגסוס וימות. זה קרה לחברים הכי טובים שלכם. וזה יקרה גם לכם. אם לא תשימו לב. אם לא תדברו על זה. אם לא תטפלו בזה. תשקו ותעדרו ותגננו ותתנו לפרחי האהבה לפרוח מחדש.
כי לא פעם, אתם יודעים, מתחשק למרוד. העולם מלא בפיתויים. בתשוקות. בריגושים. בהסחות דעת מתוחכמות. וזוגות רבים סביבנו, וגם סביבכם, בוגדים. או מתגרשים. או אומללים. או מחזיקים מעמד בקושי. הבחירה בנישואין לאורך זמן, באותו בית, במיטה אחת, יחד, לתמיד, כבר אינה דבר מובן מאליו.
פעם זה היה אחרת. זוגות נשארו יחד שנים ארוכות, ללא קשר ליחסים ביניהם. זו הייתה הנורמה. ואיש לא חשב לעזוב גם אם בגד, או התרחק, או היה מתוסכל, או לא סבל את מי שחי איתו. היום, נדמה לי, קל מאד, קל מדי, להיפרד, להתגרש, לוותר על כאב הראש הזה, אפילו אם יש ילדים. אין זמן ואין כוח לעצור רגע ולחשוב אם אפשר, אולי, אחרת.
ואילו אנחנו, הזוגות המאושרים, שעברו טלטלות, מריבות, ויכוחים, אכזבות, ושרדו הכל, יכולים להביט בסיפוק על מה שהרווחנו מזה. חברות אמת. אינטימיות. מגע. יחסים שמעמיקים עם הזמן. אנחנו מכירים זה את זו. אנחנו יודעים במי אנחנו מתבוננים. ואנחנו מבינים שאנחנו לא מושלמים ושהקשר בינינו לעולם לא יהיה מושלם.
וההבנה הזאת היא המפתח ליחסים ארוכים ומספקים. מנסים לשכנע אותנו שהעולם שייך לצעירים. אבל בינינו, מה הצעירים האלה מבינים בכלל באהבה? בזוגיות? בנישואין? בהורות? אפילו בסקס? אין להם את הניסיון. אין להם את הידע. הם עדיין לא התנסו באהבה שנשארת שם ולא דועכת גם כשיש ילדים, גם כשהגוף מתבגר, גם כשהעבודה מתישה וגם כשההורים מזדקנים. הם לא מבינים שזה לא מושלם. שזה לא טהור. שזה לא מה שהבטיחו לנו.
זה משהו אחר. מוכתם. שרוט. מעייף. חשוף. כואב. נתון למצבי רוח. ועם זאת, מלא ברגש. רך ומגונן, עוטף ומחבק, נותן ומעניק. הרבה יותר טוב מכל מה שסיפרו לנו.
וכשאני חושב עליה, אני נזכר בשיר היפה של רמי קליינשטיין ואומר לעצמי: אין כמוה.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
