שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "לה לה לנד": קלישאה קסומה בדרך לאוסקר

    יש במיוזיקל המודרני "לה לה לנד" קסם רומנטי ונוסטלגי. זהו סרט מקסים בכיכובם של ריאן גוסלינג ואמה סטון הסימפטיים, שמתייצב בשלב זה כמועמד מוביל לאוסקר. אז מה צריך יותר? אולי עלילה קצת יותר מורכבת, אולי אפילו חתרנית, מהזן של "וויפלאש" סרטו הקודם של הבמאי דמיאן צ'אזל

    האם אפשר להכריז על שובו של המיוזיקל? האם "לה לה לנד" ("La La Land") הוא בכלל מיוזיקל? הלוגו של פורמט ההקרנה של הסינמסקופ בתחילת הסרט והכותרת הוותיקה "The End" בסופו מכריזים על מחויבותו של הסרט לקולנוע ההוליוודי הקלאסי. נאמבר הפתיחה הווירטואוזי שמצולם כולו בשוט אחד לכאורה ומתרחש בכביש המוביל אל לוס אנג'לס, פקוק מכוניות שבהן צעירים וצעירות שחולמים על הצלחה - ממקם את הסרט בימינו. ובימינו, "לה לה לנד" מתמקם בראש המירוץ לאוסקר כמועמד מוביל לפסלון, כיאה לסרטים העוסקים בנוסטלגיה הוליוודית.

     

    הטריילר של "לה לה לנד"

    הטריילר של "לה לה לנד"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ואכן, סרטו של דמיאן צ'אזל נע בין תשוקה למיוזיקל'ס הססגוניים של שנות ה-40 וה-50, ובין ההכרה שהתשוקה הזו אינה יכולה להיות ממומשת. אבל אין בו שמץ ציניות, וגם לא עודפים של מלנכוליה. למען האמת, זהו סרט מקסים, אבל שם התואר הזה מעולם לא נשמע חלול וחסר משמעות כל כך כפי שהוא בהקשר של הסרט הזה. "לה לה לנד" פועל על פני השטח. קורץ, נוצץ, כל מטרתו היא להקסים, ורגעיו הטובים ביותר הם אלה שבהם הוא מצליח להשכיח זאת מאיתנו.

     

    חיבתו של צ'אזל לג'אז ניכרה כבר בסרטו הראשון, "גאי ומדלן על ספסל בפארק" מ-2009, שעסק ברומן שבין מוזיקאי ג'אז וצעירה מובטלת. גיבורו של "וויפלאש" (2014), שהעניק לו מועמדות לאוסקר, היה מתופף אובססיבי בתזמורת ג'אז בבית ספר גבוה למוזיקה, ועתה זהו פסנתרן ג'אז (ריאן גוסלינג) החולם לפתוח מועדון משלו שבו ינגן את המוזיקה האהובה עליו. הגיבורה השנייה של הסרט היא צעירה בעלת שאיפות להפוך לשחקנית (אמה סטון) העובדת בדלפק של בית קפה במתחם אולפני האחים וורנר, ונודדת בין אודישן מתסכל אחד למשנהו.

     

     

    השניים, כמובן, נפגשים - אחרי הכל, הם חולקים אותה שאיפה לשלמות ולאמנות אמיתית בעולם ממוסחר ומצועצע. אם ב"וויפלאש" שאיפה זו הייתה בעלת צביון אפל, אובססיבי ואדיפאלי - עתה היא רומנטית יותר, מעודנת ותמימה. "לה לה לנד" נהפך בהדרגה לחיזיון מריר-מתוק שבו צמד גיבוריו נדרשים להתמודד עם ההשלכות של שאיפותיהם על זוגיותם ואהבתם. זהו סרט על חלומות שאולי לא צריכים להתגשם.

     

    גוסלינג וסטון אינם פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. הם יותר ג'יימס מייסון וג'ודי גרלנד של "כוכב נולד" (1954), בבימוי ג'ורג' קיוקור (שגרסה מחודשת שלו, בכיכובם של ברדלי קופר וליידי גאגא עתידה להצטלם בקרוב), או רוברט דה-נירו ולייזה מינלי של "ניו-יורק, ניו-יורק" (1977) המופתי של מרטין סקורסזה. צמד סרטים אלה חתרו תחת האסקפיזם-לכאורה של הז'אנר וחשפו, במיוחד סרטו של סקורסזה, את היבטיו המטרידים והקודרים.

     

    "לה לה לנד" אינו חותר באמת אל המחוזות האלה, וכל שהוא מציע (ויש שיטענו שזה לא מעט) הוא קלישאות רומנטיות מתקתקות, אמנם מודעות מאוד לעצמן, אבל המודעוּת הזאת היא בעצם הכל.

     

    ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:

     

    המצלמה של צ'אזל נעה ומסתחררת, עוברת משוט וירטואוזי אחד למשנהו, ואנו חווים איזו תחושה לא נעימה שמלווה את הצפייה בסרטו של איש צעיר המאוהב בכישרונו. בהדרגה גם נדמה שאף כי "לה לה לנד" עוסק בתשוקה לאמנות - הוא אינו בוחל בחסותה הממכרת של המסחריות. כמו "וויפלאש" לפניו, הסרט מנסה להגדיר מיהו אמן אמיתי, אבל תפיסתו בהקשר זה נדמית מיושנת.

     

     

    הטהרנות האמנותית שאליה שואפים גיבוריו הצעירים מוצגת בצורה צינית - היא שם בעיקר כדי שנעריך אותם, אבל לא משום שמתלווה אליה אמירה אמיתית ונוקבת על מהותה של אמנות, וגם לא באמת על הוליווד. אם "וויפלאש" הציג, באמצעות גיבורו, את צ'אזל כאמן אחוז תשוקה ואמוק שנאבק על מקומו - "לה לה לנד" כבר חושף אותו כמי שמתרפק בחיקה החמים של הפנטזיה הצבעונית. מה לזה ולאמנות?

     

    אין קלישאה יותר פאתטית מאשר שחקנית צעירה המעלה הצגת יחיד שכתבה בפני אולם ריק. צ'אזל אולי מודע לכך, הוא ודאי מודע לכך, אבל דבר בדמותה של סטון לא משכנע אותנו שמדובר באישה בעלת כישרון מבטיח במיוחד, גם אם הסרט מתעקש שכך. ואמנם, סטון (לא הדמות שהיא מגלמת) היא שחקנית סימפטית, אבל כזו שאין לה הרבה מה להציע חוץ מהתחבבות. למעשה, כל מה שיש לה ולגוסלינג (שזוהי הופעתם המשותפת השלישית) להציע הוא האטרקטיביות שלהם - בעיקר כאשר השניים מחוללים יחד במצפה הכוכבים הזכור מ"מרד הנעורים".

     

     

    אפשר לזהות את השפעתם על "לה לה לנד" של מיוזיקל'ס קלאסיים ומודרניסטיים כאחד, מסרטי אסטר-רוג'רס ("כובע צילינדר", 1935), דרך מחווה לסצנות המחול האבסטרקטיות ביצירותיו המופלאות של וינסנט מינלי ("אמריקאי בפריז", 1951), ועד הריאליזם המלנכולי של "מטריות שרבורג" (1964) של ז'אק דמי. אפילו "שמונה וחצי" של פליני מהדהד כאן, בפקק התנועה של תמונת הפתיחה.

     

    זהו, כאמור, סרט מקסים. אבל המילה "מקסים" בהקשר זה אומרת שהצבעים, השחקנים, המוזיקה (ג'סטין הורביץ) והריקודים עושים את המקסימום כדי לכבוש אותנו. זהו היפוכה המוחלט של האמנות שהסרט מטיף לה, וגם לא משהו שמתקרב להישגיהם של המיוזיקל'ס הגדולים ששימשו לו השראה. הצפייה בסרט בעיקר גורמת לך להיזכר ב"אחד מהלב" הגדול של פרנסיס פורד קופולה מ-1981, שהביא את סיפורו של זוג שנפרד ושוב נפגש במהלכו של לילה אחד - המיוזיקל הכי טוב שנעשה בעשורים האחרונים למרות שגיבוריו אינם פוצחים אפילו בשיר אחד.

     

    "לה לה לנד" (ארצות הברית) - במאי: דמיאן צ'אזל. שחקנים ראשיים: ריאן גוסלינג, אמה סטון, רוזמרי דוויט, ג'יי.קיי. סימונס וקאלי הרננדז. אורך הסרט: 128 דקות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים