#2 שנה חדשה, אהבה חדשה

בברלין התאהבתי מהביקור הראשון, כשהגעתי לעיר ונכנסתי לרכבת מבלי שעצר אותי שער או כרטיסן לבדוק אם יש לי כרטיס. התחושה שקודם כל סומכים עליי ומאמינים לי, עשתה לי נעים בגב. אחר כך גיליתי את החופש הזה גם במקומות אחרים יותר נעימים, או הרבה פחות נוחים, כמו בערב השנה החדשה.

כשגרתי בישראל חשבתי שבכל העולם טקס קבלת השנה החדשה הוא נשיקת החצות. ככה אפשר להתבאס חופשי בכל שנה אם אין לי עם מי. אבל כנראה שראיתי יותר מדי טלוויזיה, כי בשיעור הגרמנית, כשבדקתי עם סטודנטים אחרים מברזיל, קולומביה, ניו זילנד וטייוואן, אף אחד לא לגמרי הבין על מה אני מדבר. מה שבטוח, נשיקה היא לא המופע המרכזי של הערב.

>> לקריאת הטור הקודם לחצו כאן

>> לעדכונים נוספים עשו לייק לעמוד של ynet חופש בפייסבוק

בשנה שעברה חגגתי בספרד. שם הטקס המרכזי מתחיל 12 שניות לפני חצות, אז כל אחד מתחיל לאכול את 12 הענבים שיש לו ביד. ענב ענב, שנייה אחרי שנייה, עד חצות. ועד חצות, כמעט ונחנקתי מלאכול ענבים. אבל לא רק.

השנה בברלין, שאלתי את החברים הברלינאים שלי איך הם חוגגים את השנה החדשה. "חכה, תראה, מעניין מה תגיד" הם ענו לי בחיוך ממזרי. "מה, גם אתם לא מתנשקים בחצות?", שאלתי. "נשיקה? אממ... כן מתנשקים, אבל זיקוקים, זה הסיפור כאן. מעניין אם תיבהל מזה. כל הישראלים נבהלים".

חוגגים את השנה החדשה בברלין(צילום: רויטרס)

לא הבנתי מה יש להיבהל מכמה זיקוקים, עד שאת התקף הלב הראשון שלי, שכמעט הפיל אותי מהאופניים, קיבלתי בעשר בלילה ביום חמישי, יומיים לפני ערב השנה החדשה. "מה זה היה?", שאלתי חבר. "זה מה שאמרתי לך", הוא ענה.

הכוונה שלו הייתה שבערך יומיים לפני ערב השנה החדשה ובדיעבד, גם יומיים אחרי, מפריחים גרמנים - מזב חוטם ועד אמהות לילדים - זיקוקים לאוויר, שנשמעים בכל רחבי ברלין כמו הדי הפצצות, מזכרת מימי המלחמה ההיא.

חזי והחברים בערב השנה החדשה. "חכה, מעניין מה תגיד"(צילום: חזי מנע)

בארוחת ערב השנה החדשה עטיתי על עצמי את פאת השופט הדמיונית שלי וניסיתי לברר איך זה יכול להיות שמאפשרים דבר כל כך מטריד, מרעיד ומסוכן. הדאגה שלי לשלומם של אזרחי העיר לא הרשימה אף אחד, ונתקלה בקו מדיני ברור. "יש כמה דברים שלא נוגעים בהם בגרמניה", נעניתי. "החופש לנסוע ללא הגבלת מהירות בכבישים בין עירוניים, והחופש לירות זיקוקים בערב השנה החדשה. בשניהם - לא נוגעים".

כאוס מופרע, מטורף ומרהיב

לא הבנתי את השימוש במושג חופש בהקשר של לירות זיקוקים ואיך "בומים" שמציתים את הפוסט-טראומה שלי גורמים למישהו הנאה, אבל אז בדקה לחצות השעון סימן לכולנו שהגיע הזמן לעלות לגג מסיבה פרטית לצפות (ולקחת חלק) במחזה מרהיב ומוטרף כאחד.

זה מה שנשאר. עמדות ירי הזיקוקים הנטושות ברחובות ברלין(צילום: חזי מנע)

את השמיים האירו זיקוקים בכל גודל וכיוון אפשרי, באופק הרחוק ומהבניין הצמוד. כאלה שהתפוצצו הרחק מעל הראש וכאלה שנורו מהכביש למטה, והתפוצצו ממש בגובה העיניים. "הכל פרטי", עודכנתי. המחזה היפהפה הזה אינו מתנת עיריית ברלין. המופע המאורגן היטב ב-360 מעלות סביבי במשך למעלה משעה, הוא תוצר של כאוס מופרע באדיבות תושבי העיר. אחד מהם היה אפילו אחד מהחברים הטובים שלי כאן, שהצית שני זיקוקים משולחן על הגג, חצי מטר ממני. שעה קודם לכן הוא עוד סיפר לי עד כמה מופרע המנהג הזה.

בדרך הביתה, ניסיתי לעשות לעצמי סדר בין עמדת ירי נטושה אחת לשניה. בין חופש, כאוס ואי הנוחות שלי מהערב הזה, שבו כל ילד בין 16 וההורים שלו, יורים זיקוקים מכל פינת רחוב, דווקא בערב של שנה חדשה. 

אולי הקשר הוא ששנה חדשה זה רגע כזה שבו אנשים פתאום מרשים לעצמם חופש להיות ולרצות כל דבר. שלהיות חופשי לרצות ולמצוא בעצמך את הדרך, זה להיות מוכן לחיות בתוך כאוס שבו אתה יותר צריך לברר מאשר שהכל ברור. שהרגע הזה בסוף, שבו כל חלק בחיים שלך, שרוב הזמן מרגיש כמו כאוס, מוצא את מקומו ומה שרצית עומד מול העיניים. זה מחזה מרהיב וממכר. שלהרגיש שאני חופשי לרצות וליצור כל דבר כל יום, זו הסיבה שבגללה אני נמצא בברלין. למרות שזה רוב הזמן לא נוח, ולא רק בערב השנה החדשה. 

שנה טובה ומשמעותית.