"להתעורר מפחד": עדיף שתחזרו לישון

נראה שיש מקום לברך את הבמאי מייק פלנגן על פוריותו יוצאת הדופן: בין אפריל 2016 לתחילת ינואר 2017 יצאו שלושה סרטים חדשים עליהם הוא חתום כבמאי - "Hush" (הופץ בלעדית בנטפליקס), "Ouija: Origin of Evil" והסרט השלישי, שהפעם אף זכה להפצה בישראל, "להתעורר מפחד" ("Before I Wake"). למעשה, הברכה צריכה להיות בעירבון מוגבל. "להתעורר מפחד" כבר היה מיועד להפצה בארה"ב לפני יותר משנה וחצי ונדחה שוב ושוב (ועדיין אגב אין לו תאריך הפצה בארה"ב). בסרט מככב הילד ג'ייקוב טרמבלי שזכור לטובה מהופעתו המרגשת ב"חדר", וזאת אף שצילומי "חדר" החלו לאחר אלו של "להתעורר". בסוף הצפייה בסרט, ניתן להבין למה תאריך הפצת הסרט נדחה פעם אחר פעם.

הסיכוי ש"להתעורר מפחד" יותיר חותם ביקורתי וכלכלי קלוש. לא מדובר בסרט גדול, אלא יותר ברעיון שאינו מצליח להבשיל. הסרט לא רק מסתמך על שלל טכניקות ההבהלה, אלא מנסה לפעול גם במישור עמוק יותר ולדבר על החלמה והתגברות על טראומה קשה. הבעיה של חובבי הז'אנר עם ניסיון זה תהיה שהסרט אינו מספיק מפחיד או מזעזע, ומנגד, ספק אם הקהל המצפה למהלך רגשי יחסית מורכב ביחסי אם-ילד (כפי שהיה גם ב"החדר"), יזכה למורכבות זו או יתלהב יתר על המידה מדימויי האימה.

הילד, קודי מורגן (טרמבליי), מאומץ על ידי ג'סי (קייט בוסוורת') ומארק (תומס ג'יין) הובסון. השניים שכלו לא מזמן את בנם הקטן שון שטבע באמבטיה. האימוץ אמור להיות חלק מתהליך ההחלמה שלהם, אך ניכר שג'סי עוד רחוקה מכך. לקראת הגעתו של קודי היא מסירה את התמונות של שון מקירות הבית מלבד תצלום אחד שממנו אינה מסוגלת להיפרד - פורטרט משפחתי בו הילד המנוח מחייך בין שני הוריו.

ההורים מנסים להתגבר על מות בנם

ג'סי הולכת לבדה לקבוצת תמיכה להורים שכולים ומספרת על נדודי השינה שמהם היא סובלת. מדריך הקבוצה מציין שבלטינית "אינסומניה" משמעה "אין חלומות" ותוהה "מהם הילדים שלנו אם לא חלומותינו". הגרעין הרעיוני מוצב כאן – הילד שאבד, לקח איתו את החלום, והילד שיגיע, יחזיר בזכות חלומותיו, את מה שאבד.

 זמן קצר לאחר שקודי אומץ מתחילים להתרחש דברים מוזרים בסביבתו. הילד חובב פרפרים, בעיקר פרפרי "מונארך" ("דנאית מלכותית"), ובלילה, כשהוא הולך לישון, פרפרים אלה מופיעים בבית. כך מתגלה כי חלומותיו של קודי מתממשים והדברים עליהם הוא חולם – טובים ורעים כאחד, מתגלים במציאות ונעלמים ברגע בו הוא מתעורר.

ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:

'אנשים שהם לא אני': אשה ישראלית חדשה

"הכחשה": כמו עוד שיעור בהיסטוריה

"יופי נסתר": הסרט הגרוע של השנה שעברה

"לאן נפלוש עכשיו": מייקל מור מרוכך

רעיון האימה וממד התקווה שכרוך בילד שחלומותיו מתממשים מזכיר את הפרק הקלאסי "אלו חיים טובים" מסדרת הטלוויזיה "אזור הדמדומים" ומהעיבוד שנעשה לכמה מפרקי הסדרה ב"אזור הדמדומים - הסרט" (1983). מנגד, גם "סיוט ברחוב אלם", ולהבדיל, "סולאריס" של אנדריי טרקובסקי עסקו במפגש ב"מציאות" עם יצירי החלומות והלא מודע. מיותר לומר שכל אלו דוגמאות מעניינות הרבה יותר מהסרט הנוכחי.

ג'ייקוב טרמבלי בסרט

בחלומותיו של קודי יש מצד אחד את הפרפרים, ומהצד השני את דמות האימים שאותה הוא מכנה "The Canker Man". אם חלומותיו משקפים, בדרך סכמטית למדי, דימויים שבהם הוא נתקל בשעות הערות, עולה השאלה מהיכן ומדוע נוצרה דמות מסוכנת זו. אך זה לא רק הסיפור של קודי, אלא גם של ג'סי שמחזירה את תמונותיו של שון ומציגה אותם בפני קודי, בתקווה שבשעות הלילה תוכל לראות ולגעת בהשתקפות של בנה המנוח. קודי ישמש בכך, כפי שמציין מארק, כמעין מקרן וידאו משוכלל. כנדרש בז'אנר סרטי האימה, ברור שחזרת הילד המת (גם אם בתור דימוי) תלווה בתג מחיר שמישהו יידרש לשלם.

"להתעורר מפחד" מנסה ליצור אימה הנובעת ממערכת היחסים הקרובה בין הורה וילד, בעיקר בפחדים שעולים בחרדה מפני קריעתם זה מזה. תחושות אלו כבר זכו לטיפול מוצלח יותר בסרטי האימה היפנים ("מים אפלים" של הידאו נקאטה מ-2002 שזכה לעיבוד אמריקאי ב-2005), ובסרט האימה המוצלח במיוחד "הבבדוק" (2014) של ג'ניפר קנט האוסטרלית. במקרה של "להתעורר מפחד" ניכר הניסיון להשתמש באימה כדי לנוע למחוזות עמוקים מבחינה רגשית, אך הסרט לא מצליח לפתח באופן מספיק מעניין את נקודת המוצא. עם כל ההערכה לניסיון, הוא נע לעבר פתרונות פשוטים ורגשניים ולכן גם שטחיים.