שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "פחדתי שישמעו שאני מדבר ערבית בטלפון"
    זו לא הייתה החלטה פשוטה עבור השחקן ח'ליפה נאטור מקלנסווה להצטרף בתפקיד חסיד לסרט "תיקון" שצולם באזור שכונת מאה שערים. "כשהבינו שאנחנו לא חרדים, צעקו והשתוללו", הוא מספר ונזכר כיצד שרפו את ביתו כשהתגורר כסטודנט ליד בני ברק. בראיון ל-ynet הוא מבכה את מעמד התיאטרון הקולנוע במגזר הערבי ומודה: "המצב הכלכלי שלי על הפנים"

    כשח'ליפה נאטור קיבל הזמנה לאודישן לתפקיד גבר חרדי ממאה שערים בסרטו של אבישי סיון "תיקון", הוא נבהל. "לא רציתי שישתמשו בי כערבי שיעשה תפקיד של חרדי, שזה יהיה מתריס מדי", הוא אומר בראיון ל-ynet, "פחדתי שאולי אבישי רק רוצה להראות ערבי בתפקיד יהודי כדי שיגידו אחר כך שזו הייתה בחירה מעניינת". אבל כמו בלא מעט אגדות קולנועיות, משהו קרה במהלך האודישן, והחששות התבדו: "משהו פתאום הסתדר, היה קליק. הרגשתי את הדמות".

     

    הופעתו הרגישה והמאופקת של נאטור בן ה-52 זיכתה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים בקיץ 2015, בו זכה "תיקון" בפרס לסרט העלילתי הטוב ביותר. האיכויות שלו כשחקן ניכרות על המסך, וסיון זיהה אותן כבר באודישן הראשון: "הוא אמר לי שאני עדין. 'איך אתה מסתכל עלי ורואה עדינות' שאלתי? 'אתה לא מבין כמה עדינות יש בך' הוא ענה". זו אגב גם אותה תשובה שנאטור קיבל מערן קולירין בזמנו, כשלוהק לתפקיד סימון, הנגן הרגיש ב"בביקור התזמורת".

     

    טריילר - "תיקון"

    טריילר - "תיקון"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אחרי שצופים ב"תיקון" מבינים למה נאטור נבחר לתפקיד, וזה לא בגלל הגימיק האפשרי של שחקן ערבי שמגלם חרדי. למעשה, רוב הסיכויים שאם לא הייתם יודעים שהוא ערבי, לא הייתם מצליחים להבחין זאת כלל במהלך הצפייה. נאטור מגלם שוחט ואב למשפחה חרדית במאה שערים. כשבנו (אהרון טרייטל) מועד, מאבד את ההכרה וחווה מוות קליני, הוא ממשיך במאמצי ההחייאה העיקשים שלו גם אחרי שהפרמדיקים קבעו את מותו. באופן פלאי, הבן חוזר לחיים, אבל שונה - מאברך חרוץ שהוא העילוי של הישיבה הוא הופך לגבר צעיר ששואל שאלות ומתחיל לפקפק באמונה שלו.

     

     

    לפני תחילת הצילומים, נאטור התחיל לפקפק באמונה שלו שהוא מסוגל לגלם את דמות האב החרדי - לא בגלל יכולותיו כשחקן, אלא בגלל הזקן שלא צמח בהתאם לציפיות. "במאים חושבים שזקן או שפם מודבק יהפכו את השחקן לשייח או לרב. אני לא אוהב את זה, גם בתיאטרון הפסקתי להתאפר ולשים על עצמי מסכות", הוא מסביר, "לשמחתי אבישי הסכים איתי אבל כמעט איבדתי את התפקיד כי לא הצלחתי לגדל זקן כמו שצריך".

     

    "פחדתי מהזקן המודבק" (צילום: שי גולדמן) (צילום: שי גולדמן)
    "פחדתי מהזקן המודבק"(צילום: שי גולדמן)
    מלבד לגדל שיער פנים, נאטור נכנס לבני ברק כדי להיכנס לתפקיד. "נכנסתי בשקט בשקט. לא הלכתי לבד, הסתובבתי עם מישהו שהיה בתהליכי חזרה בשאלה כדי שיוכל לענות לי על שאלות", הוא מספר, "הייתה אווירה מוזרה, הרבה תפילות, שקט והמון מבטים. הסוויתי את עצמי קצת. הם לא ידעו מי אני, אבל הרגישו שאני לא שייך, שאני לא בדיוק כמוהם".

     

    היו דברים שלא הצלחת להבין בסרט?

    "לא הבנתי למה אסור לבן להתקלח בבית. יש גם כל מיני דברים שאסור לומר, כמו פיפי. במקום זה אומרים קטנים. זו שפה מאוד מיוחדת שהייתי צריך ללמוד מחדש. כשהסתובבתי במקומות האלה לא שללתי כלום ולא שפטתי, רק רציתי ללמוד את החברה".

     

    כמו עם הזקן, שהוא סממן חיצוני, נאטור מספר שאת רוב הדברים שלמד השאיר מחוץ לתפקיד. "הכי חשוב היה לי לבטל את הסטיגמה. לגלם חרדי זה לא רק ללטף את הזקן או ללכת בדרך מסוימת, זה להבין את הפנימיות, את היחסים בין האב לבן. כל הדברים שלמדתי נכנסו בצורה מאוד קטנה לתפקיד - השאר זה תהליך פנימי. זה תפקיד שגם ליהודי חילוני קשה לגלם אותו, לא רק לערבי".

     

    ח'ליפה נאטור ואהרון טרייטל מתוך "תיקון" (צילום: שי גולדמן) (צילום: שי גולדמן)
    ח'ליפה נאטור ואהרון טרייטל מתוך "תיקון"(צילום: שי גולדמן)

    נאטור נולד וגדל בקלנסווה שבמשולש. הוא אח ל-13 אחים ואחיות, וחיידק המשחק דבק בו מגיל צעיר, ואחרי שניסה את מזלו בתחום בכל מני מוסדות באיזור מגוריו, החליט ללמוד משחק בבית צבי. "לא הייתי הערבי היחידי, אבל הלימודים היו בזמן האינתיפאדה הראשונה, כך שהאווירה הייתה מתוחה", הוא נזכר, "גרתי קרוב לבני ברק ושרפו לי ולשותף שלי את הבית. כנראה שהיו אנשים שלא אהבו את הקרבה שלנו לשכונה".

     

    כמו אז בלימודים, גם עכשיו במהלך הצילומים בירושלים, נתקל הצוות של "תיקון" ביחס לא מפרגן. "צילמנו מחוץ לשכונות החרדיות, אבל זה עדיין לא היה קל כי נראינו כמו חרדים לכל דבר", הוא מספר, "כשבת זוגו של אהרון הגיעה לבקר על הסט והוא חיבק אותה, כולם עצרו והסתכלו כי חרדי לא מתנהג ככה. אני תמיד דאגתי להישאר קרוב לסט, שמישהו בטעות לא ישמע שאני מדבר בערבית בטלפון. פעם אחת הלכנו לאכול פלאפל במרכז העיר ומישהו מהרחוב הבין שאנחנו לא חרדים. הוא התחיל לצרוח ולהשתולל, פחדנו ממנו אז הלכנו משם".

     

    "ניסיתי לתפוס את הקשר בין בין לאב"  (צילום: שי גולדמן) (צילום: שי גולדמן)
    "ניסיתי לתפוס את הקשר בין בין לאב" (צילום: שי גולדמן)
     

    אחרי הלימודים נאטור שיחק כמעט בכל התיאטראות הרפרטוארים בארץ, עד שלא הצליח למצוא את עצמו שם יותר. לבסוף החליט לנסוע לראמללה לשש שנים כחלק מחיפוש עצמי. "ניסינו להקים שם תיאטרון רפרטוארי אבל זה לא הצליח בגלל האינתיפאדה השנייה. בלית ברירה כל השחקנים והבמאים התחילו לכתוב וליצור". אחר כך נאטור הצטרף למעבדה של אופירה הניג, מורתו מבית צבי, ומשם המשיך לסיבוב הופעות בחו"ל עם שתי הפקות של במאי התיאטרון המוערך פיטר ברוק, חוויה שכמעט כל שחקן תיאטרון חולם עליה.

    המשפחה שלך תמכה בקריירת המשחק?

    "כן, אמא מאוד תמכה ועזרה במהלך הלימודים. גם אחי תמך. אבא שלי לא היה בחיים כשהתחלתי ללמוד, אבל הוא ידע על הרצון שלי ובעיקר גיחך. כמו כל אבא מהמגזר, הוא רצה שיהיה לי מקצוע, לא משנה מה - מהנדס, אח, רופא, העיקר שתהיה משכורות קבועה. היום אני מבין שהוא צדק".

     

    העניין הכספי חוזר פעמים רבות במהלך הראיון. "המצב הכלכלי שלי על הפנים. אני עושה סרט אחד בשנה ועוד כל מיני פרויקטים אמנותיים פה ושם", הוא מדווח ומעיד כי כל השחקנים הערבים בארץ סובלים ממצב כלכלי קשה. "יש רק שלושה שחקנים עם חוזה בתיאטרון הרפרטוארי. סלים דאו ויוסוף אבו ורדה בחיפה, ונורמן עיסא שעבר עכשיו לשחק בהבימה. לכל השאר אין ביטחון כלכלי, אין חוזים ואין פנסיות". למרות מצבו הכלכלי, הוא עדיין שומר לעצמו את הזכות לסרב להצעות שונות: "יכול להיות שאם היו לי ילדים הייתי מסכים לעשות יותר תפקידים. אולי אפילו הייתי עושה פרסומות".

     

    נאטור על הסט (צילום: שי גולדמן) (צילום: שי גולדמן)
    נאטור על הסט(צילום: שי גולדמן)

    לאיזה תפקידים אתה מסרב?

    "הציעו לי תפקיד ב'פאודה' של ירדני שנחטף, הוא משתין מפחד וצועקים עליו שהוא מסריח. בעיניי לא הייתה לזה הצדקה. אין לי בעיה עם תפקידים שבהם משפילים מישהו, להפך, זה יכול ליצור אהדה והזדהות מסוימת. אבל אם לדמות אין שם ורקע, אני לא יכול לעשות אותה. גם ב'חטופים' הציעו לי לשחק שייח'. למרות שזה היה תפקיד עם 14 ימי צילום סירבתי כי הרגשתי שזה תפקיד מלאכותי". 

     

    אתה מרגיש שיש קטלוג מסוים של תפקידים לשחקנים ערבים בארץ?

    "בוודאי, זה תמיד קיים. אבל בשנים האחרונות מתחילים לראות שינוי. זה לאו דווקא כדי להוציא ערבים יותר טוב, זה פשוט כי זה כבר לא מעניין להציג את אותה הדמות שוב ושוב. פתאום רואים ב'חטופים' שאסי כהן מתפלל בלי זקן. גם ב'פאודה' עשו משהו מעניין - היהודים גילמו מסתערבים, והם התלבשו והתנהגו כמו אנשים רגילים. פתאום יש ייצוג קצת אחר, יותר קרוב למציאות".

     

    ח'ליפה נאטור ויוסף אבו-ורדה בהצגה "יוליסס על בקבוקים" (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    ח'ליפה נאטור ויוסף אבו-ורדה בהצגה "יוליסס על בקבוקים"(צילום: ז'רר אלון)
     

    למרות הפחד מתפקיד השוחט החרדי ב"תיקון", נאטור שמח לקבל את התפקיד: "בדרך כלל מציעים לי דברים פחות מורכבים. אני מחפש תפקידים עם משמעות, שיגרמו לאנשים לחשוב. אני לא צריך לעשות שינוי גדול, מספיק שבעקבות ההופעה שלי מישהו ישאל את עצמו שאלה שהוא לא שאל קודם".

     

    בכל הנוגע להתחבטויות בענייני דת ואמונה, נאטור מצליח למצוא נקודות השקה למקום ממנו הוא בא. "גדלתי במשפחה מסורתית אבל לא דתית. כשהייתי ילד הייתי צם מדי פעם וגם מתפלל. אי אפשר לגדול במקומות כאלה מבלי ללכת למסגד מדי פעם", הוא מסביר, "אני לא דתי בכלל, אבל יש לי דיאלוג עמוק עם אמונה. כנראה שזה מה שאבישי ראה בי, את הנפש שלי שיושבת בפנים ושואלת שאלות. אני לא שולל דברים ולא אומר שאני אתיאיסט. אני בעיקר מתעסק בשאלות פילוסופיות וקיומיות, אולי בגלל זה אני אוהב דתות". 

     

    מתוך הסרט "תיקון" (צילום: שי גולדמן) (צילום: שי גולדמן)
    מתוך הסרט "תיקון"(צילום: שי גולדמן)

    הרגשת דמיון בין החברה המוסלמית המסורתית לחברה החרדית?

    "כן, אבל דמיון שהיה בעבר. פעם מוסלמים היו הרבה יותר מכונסים בעצמם, לכולם הייתה את אותה הדעה וכולם התלבשו אותו דבר. בעבר התעסקו בכל מיני חוקים, התווכחו כמה פעמים צריך לשטוף ידיים, שלוש או שבע למשל. היום זה לא ככה, יש הפרדה בין החיים לדת".

     

    "תיקון" זכה בחמישה בפרסים בפסטיבל ירושלים ובפרס השופטים בפסטיבל הסרטים בלוקרנו. מדובר בסרט אמנותי, איטי וקטן, המצולם בשחור-לבן - כל אלה מזמנים דיון פילוסופי קיומי על משמעות החיים, והמוות. "ההתכנסות של הדמויות בתוך הבית משכה אותי מאוד, כמו גם הרעיון שאם בן אדם חי אז הוא חי, ואם הוא מת אז מת. החיים הם לא תחנת מעבר. יש בזה משהו מאוד חזק, חייבים ללכת בסוף ואסור להחזיר את המתים". 

     

    בסצנה הראשונה אתה שוחט פרה באופן מאוד ויזואלי, איך עשיתם את זה?

    "צילמנו במשחטה בהונגריה. זה היה מאוד טכני - העובדים פתחו את הבטן של הפרה ואני נכנסתי לתוכה והוצאתי את מה שצריך. בהתחלה התלבטנו אם כדאי שאני אשחט את הפרה. עקרונית אני יכול אבל בסוף החלטנו שמדובר בסיפור לא נוח והחלטנו לא לעשות את זה בעצמנו".

     

    ח'ליפה נאטור ומשה אבגי בהצגה "אנשים קשים" בתיאטרון חיפה (צילום: ז'ראר אלון) (צילום: ז'ראר אלון)
    ח'ליפה נאטור ומשה אבגי בהצגה "אנשים קשים" בתיאטרון חיפה(צילום: ז'ראר אלון)
      

    המשפחה שלך תצפה בסרט?

    "אני לא יודע, אין בית קולנוע במשולש. עבור תושבי האזור צריך הרבה מאמץ כדי לראות סרט בקולנוע. הסיפור של הקולנוע במגזר מאוד מסובך. פעם היו בתי קולנוע בטירה, טייבה ובקלנסווה, עכשיו אין בשום מקום. סגרו אותם כי זה לא נחשב לבילוי טוב. לצערי בזמנו לא הצליחו להפוך את הקולנוע לאמנות ולתרבות. עכשיו לאט לאט זה חוזר, אנשים מאוד אהבו את הסרט 'גן עדן עכשיו' של האני אבו אסעד, אבל גם סרטים קטנים יותר שלא בהכרח מדברים על הכיבוש כמו 'איש בלי סלולר' של סאמח זועבי. אם יש כסף משקיעים אותו בתיקון כביש או בפינוי מזבלה, לא בתרבות".

     

    זה מעציב אותך?

    "מאוד. יש מתנ"ס בקלנסווה שמזמין הצגות שלי, אבל זה לא קורה הרבה. לפעמים אחיות שלי באות עם הילדים לראות אותי בתיאטרון חיפה. זה תמיד חגיגה כי הן באות מרחוק, יוצאות בשעות הבוקר כדי להגיע בערב. הן באות עם פרחים וזה מאוד מעודד, נותן משמעות לכל העסק הזה. אבל הייתי רוצה שגם שם זה יהיה ככה, שיהיה לילדים מה לראות אחרי בית ספר, לא רק ללכת להלוויות או חתונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""פחדתי שישמעו שאני מדבר ערבית בטלפון" "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים