שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    די לקשר השתיקה: אני רב, ואני סובל מדיכאון

    "לקראת סוף הלימודים לרבנות, אישיותי נרמסה מתחת למגפיים של דיכאון. וגם במקום המרוסק הזה, מצאתי עצמי חושב בשפה הלכתית: איך לאכול חלב מיד אחרי בשר בבולמוס אכילה? ואיך מתרצים חילול שבת?" הרב חיים גרבר קורא לקהילה הדתית לקבל את פגועי הנפש, ומבקש מהרבנים התבוננות הלכתית מחודשת

    למדתי בישיבת עתניאל לא מעט שנים, ואפילו קצת לימדתי. הייתי עמוק בתוך העיסוק בעולם ההלכתי-תורני-רוחני. בין השאר, למדתי בכולל ההלכה וסיימתי חמישה מתוך שישה מבחני הסמיכה - ואז התרחש המשבר הגדול שמוטט אותי לחצי שנה במיטה.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>  

     

    כבר בתחילתו הרגשתי שהעולם הפנימי שלי קורס. הדימוי שעולה בראשי כל הזמן הוא נתינת מבט על קו הרקיע של ניו-יורק, ביום שאחרי האחד-עשר לספטמבר. מרכיבי יסוד בזהותי נעלמו, אישיותי נרמסה מתחת למגפיים של דיכאון, נמעכה שם.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות:

     

    גם שם - עדיין שפת האם שלי היא הלכתית. גם במקום המרוסק שהייתי בו, מצאתי עצמי חושב בשפה הלכתית אפילו כשבפועל, ההלכה כבר לא תפסה מקום משמעותי בחיי. ניהלתי עם עצמי את הדיונים ההלכתיים בראש באופן טבעי תוך כדי התקפי אכילה, עליתי 40 קילו בשנה ההיא, האוכל היה מסיח דעת משמעותי.

     

    דיונים הלכתיים תוך חילול שבת

    ערב אחד אחרי שאכלתי בשר ורציתי לאכול חלב, התחלתי להריץ בראש דיונים הלכתיים. נהגתי לשמור הפרדה בין בשר לחלב שש שעות. האם עלי לעשות התרת נדרים? אמנם הרמ"א פוסק לחכות רק שעה בין בשר לחלב, ו"ריח תורה" כבר אין בי. האם במצבי אפשר לסמוך על הרמ"א למרות שזה לא היה מנהגי?

     

    "ברור שבשלבים מסוימים הקרובים אלי הסתובבו עם פלאפון בשבת, כי היה עליהם להיות זמינים מידית, למקרה שבו ארגיש שאני זקוק להם, כאן ועכשיו" ()
    "ברור שבשלבים מסוימים הקרובים אלי הסתובבו עם פלאפון בשבת, כי היה עליהם להיות זמינים מידית, למקרה שבו ארגיש שאני זקוק להם, כאן ועכשיו"

     

    הייתי זקוק להסחת דעת תמידית מעצמי, ועל כן באותה התקופה ראיתי אינספור סדרות ללא הפסקה - רק שמשהו ירוץ על המסך, וישכיח את עצמי מעצמי. מגיעה שבת, ואני מוצא עצמי יושב מול המחשב ומפעיל אותו כדי לראות סרט.

     

    ושוב, בראש מתנהל הדיון ההלכתי לגבי חשמל בשבת: החזון איש אמנם אוסר מדין בונה, אך כבר דחו אותו, ורבותיי פוסקים שאין להתחשב בשיטתו. אחרים מדין "מכה בפטיש", ואני חושב על פסיקת רבי שלמה זלמן אויערבאך, ובמשתמע מדברי הגר"ע יוסף שמדובר רק ב"עובדין דחול", משקלל את מצבי כחולה שיש או שאין בו סכנה, מוסיף את "לב יודע מרת נפשו", ומתיר לעצמי איסורים, תוך שאני מתרץ לעצמי שוב ושוב: "המצב שבו אני נמצא..."

     

    שבת - היום הכי קשה בשבוע

    בשלב הזה, לצד התמודדות ההלכתית הפרטית שלי, הופכות השבתות להיות מרכז הסיוט של המשפחה; שבת הוא הזמן המשפחתי ביותר, והחוסר שלי מורגש. אשתי לוקחת את בננו, והם הולכים להתארח אצל אנשים אחרים לסעודות.

     

    תמיכה רבנית-רוחנית הופכת להיות משמעותית ביותר בשלב זה, לא מהצד הרבני כמו מהצד הקהילתי שלה. היא מנסה כמה שיותר לצאת מהבית במהלך השבת. אני מצדי מנסה שלא ידעו ולא יראו, לא רוצה לפתוח עוד נושא כאוב בבלגן המשפחתי: הקושי האישי והזוגי.

     

    שבועיים אחרי הקריסה הגעתי לאבחון פסיכיאטרי, קיבלתי תרופות והתחלתי טיפול פסיכותרפי. האבחון ברור – לא היה צריך יידע רפואי נרחב לאבחן מצב דכאוני קשה ואובדני. ברור שבשלבים מסוימים הקרובים אלי הסתובבו עם פלאפון בשבת, כי היה עליהם להיות זמינים מידית, למקרה שבו ארגיש שאני זקוק להם, כאן ועכשיו.

     

    ואז באה הקריסה החוזרת

    לפני פרוץ המשבר הייתי אמור להתחיל לימודים ועבודה, ודבר מזה לא קרה. ואז הטיפול התרופתי התחיל לעזור. מצבי השתפר, ואחרי חצי שנה לערך חזרתי לעבוד, לפגוש אנשים - והכל מלווה בעליות ומורדות, באי-יציבות.

     

    החשש מהקריסה הבאה שאין לדעת מתי תגיע, מלווה כל העת - ואכן היא באה, לשבוע או שלושה. ושוב הכל מתחיל מחדש: האובדנות, הדיכאונות. באירוע טראומטי אחד לא הייתי רחוק מרגעים אובדניים במיוחד. אחי הוזעק למקום, והגיע בלוויית משטרה. זה היה יום שישי, והמשטרה לקחה אותי למיון פסיכיאטרי. הצלחתי לשכנע את הפסיכיאטר שלא הייתה לי כוונה לממש את הכוונות שלי, והוא שחרר אותי בתוך השבת הביתה.

     

    מצאתי את עצמי צועד עם אחי מכפר שאול הביתה, מרחק של כשעה הליכה. זו הליכה ארוכה בשתיקה. זועם על השבת ועל העול שהיא מטילה עלי: ההליכה הכבדה והקשה הזו. יום טראומטי זה היה, לי ולמשפחה.

     

    חבריי הרבנים, אל תתעלמו

    אני קופץ כמה שנים קדימה: לפני שנה וחצי שוב הגעתי למצב קשה ולא מאוזן. התרופות איבדו את השפעתן, והגעתי למצב קשה ואובדני במיוחד. היה זה ליל שבת, ואשתי התחילה להתקשר לכל מיני אנשים במעגלי תמיכה שונים. קרוב משפחה (ורב קהילה המנוסה בליווי מצבים רגישים), שמלווה אותנו כבר שנים. הוא ישב לצידי כל הלילה לשמור עלי.

     

    גם חברה מהצפון החליטה לנסוע בעיצומה של השבת, כדי לבוא להיות עם רעייתי ולשמור עליה ועלי. למדתי מכאן, שההתייחסות ההלכתית ראויה שתכלול לא רק את החולה עצמו, אלא גם את סביבתו התומכת. כמו שדולה נוסעת בשבת כדי לעזור ליולדת , להרגיע אותה ולהקל עליה, מכיוון שמצבה הנפשי נכנס להגדרת ספק-פיקוח-נפש.

     

    לפסיקה בתחום הזה ישנה משמעות מרחיקת לכת. הידיעה שלי שאשתי מלוּוה ונתמכת, השפיעה מאוד על רמת החרדה והדיכאון שלי-עצמי בתוך המצב המייסר ההוא. לפני שנה וקצת החלטתי לבנות מחדש את ה"מגדלים" שלי שקרסו. את העולם הפנימי, הדתי, הרוחני. התחלתי שוב ללמוד; להתפלל בצורה מסודרת. ללמוד עם הילדים.

     

    כשהייתי בטוב חזרו להתקיים בביתנו סעודות שבת. ככל שהייתי במצב יציב יותר, כך הלך עולמי הדתי והשתקם. לפני כשנה וקצת השלמתי את מבחן הרבנות האחרון. קצת אחרי זה החלטתי שמחיר ההסתרה גבוה מדי, גם בבית וגם בחוץ. הצורך להוכיח את עצמי ולהיות הכי בסדר, הוא מקור הנעה לא בריא. "יצאתי מהארון". סיפרתי לעולם על מצבי.

     

    דרושה התבוננות הלכתית מחודשת

    אני מרגיש שיש משהו בעובדה שאני יודע הלכה ודובר את שפתה, שהציל את חיי. היו תקופות שלא הייתי מסוגל אחרת. העובדה שאני מכיר ויודע את עקרונות היסוד, ושהתִּכנות הבסיסי שלי הוא עולמה של התורה וההלכה, איפשר לי להרגיש שיש לי עוד מקום.

     

    הייתה משמעות רבה לתחושה שלא בעטתי בעולם הזה; שעל אף שחיי התערערו, עולמי הדתי הבסיסי עדיין עומד, ושאיני צריך לבעוט בו כדי להתקיים. הדבר מאפשר לי לשוב ולבנות קומות רוחניות חדשות. אני משלים כעת את התואר השני, שומר על הילדים שלוש פעמים בשבוע ומטפל בהם. עובד.

     

    תפקודית אני בסדר, רוב הזמן. נפשית המצב עודנו עדין, שברירי ומאוד לא קל. שוב ושוב יש נפילות קטנות או גדולות. המעקב אחר התרופות נמשך, ואולי צריך לשנות אותן ועוד.

     

    מדובר במצב כרוני, לא בפציעה חולפת, במצב סכנה נקודתי, וכך צריך להתייחס אליו - וזה דורש התבוננות הלכתית מעמיקה ומחודשת. אני מברך מעומק הלב שארגון רבני "בית הלל" בחר להתייחס לכך במסמך ההלכתי שאותו פרסם. ובעזרת ה', כאשר יעמדו לי הכוחות לכך - אוסיף וארחיב בנושא עוד.

     

    חוברת שפרסם ארגון רבני ורבניות "בית הלל", כולל מסמך הלכה ייחודי המבהיר את ההנחיות ההלכתיות לטיפול בפגועי הנפש, וקורא לקהילות הדתיות לקבל ולסייע להם ולמשפחתם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים