שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: SHUTTERSTOCK
    עובש, בלי מקלחות: תיעוד ההזנחה בבתי האבות
    ההיגיינה הנוראית, הימים הארוכים בלי מקלחת, העובש בכלי האוכל והתחושה של הדיירים שהם יכולים לגסוס בלי שאיש יבדוק מה קורה איתם: "פה מחכים רק למוות". המצלמה הנסתרת חושפת את התנאים העלובים שבהם חיים קשישים בבתי אבות סיעודיים. חלק שני בתחקיר "ידיעות אחרונות"

     

    כך נראית ההזנחה    (הצילום באדיבות "אינסק ציוד ריגול ואבטחה״)

    כך נראית ההזנחה    (הצילום באדיבות "אינסק ציוד ריגול ואבטחה״)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מוזיקה צוהלת מקבלת את פניי, שינוי משמעותי לטובה אחרי הביקור הקודם שהסתיים בהקאה ממושכת בשירותים וחוסר יכולת לתפקד. אני נכנסת לבית האבות הגדול באחת הערים מדרום לתל אביב, ורואה מולי עובדות חביבות שמשדלות את הקשישים להצטרף לריקודים עם השירים שהם אוהבים. שעה קלה לאחר מכן, כשהערב יורד, אני עוזרת להאכיל ולפנות את הדיירים לצורך החתלה והשכבה ובאפי עולה ריח נוראי. עצמתי את עיניי, הפסקתי לרגע לנשום וניסיתי לדמיין שאני במקום אחר, אבל הריח השתלט עליי. יצאתי מהחדר, לקחתי את התיק וברחתי מהמחלקה.

     

    השפלה ואלימות: החלק הראשון של התחקיר

    דרישה בכנסת לוועדת חקירה

     

    למחרת, בשעות הערב, אני מגיעה למחלקה לתשושי נפש בבית אבות בירושלים. רוב הדיירים כבר סיימו לאכול, ולבקשת אחד העובדים אני מלווה קשיש חביב למיטתו. כשאנחנו מגיעים לחדר, העובד משעין אותו על השידה ומבקש ממני לאחוז בו רגע, שלא ייפול. אני מהנהנת והעובד יוצא וכעבור דקה חוזר עם חיתול. לפני שאני מספיקה למצמץ העובד מפשיל את מכנסיו, מוריד ממנו את החיתול הגדוש ומבלי לנקות אותו כבר סוגר עליו חיתול חדש. אפס היגיינה.

    תנאי היגיינה קשים (צילום: ציפורה כלפון) (צילום: ציפורה כלפון)
    תנאי היגיינה קשים(צילום: ציפורה כלפון)
    בקבוקים מלאים בעובש ()
    בקבוקים מלאים בעובש

     

    אני נאבקת בעצמי, מנסה לעצור שוב את הנשימה ולא מצליחה. מצד אחד, רחמיי נכמרים על העובדים בעבודה הבלתי אפשרית הזאת. אני מרגישה מושפלת, מנסה לחשוב בעבור איזה סכום הייתי מוכנה לעבוד בזה באופן קבוע בעצמי. מצד שני, זאת הרי העבודה שלהם. איפה השמירה על כבודם של המטופלים, ועוד יותר מכך — על גופם?

     

    אתמול (ב') כתבנו כאן בהרחבה על פרקטיקת הקשירות שנהוגה כמעט בכל המחלקות הסיעודיות בבתי האבות ועל האלימות שמופעלת לעתים כלפי הקשישים. הפעם, אני מבקשת לספר על ההזנחה השיטתית, על היעדר הפיקוח, על הקלות הבלתי נסבלת של קבלה לעבודה, אבל גם על הקושי האמיתי שניצב בפני אנשי הצוות הרפואי והסיעודי.

     

    שיילך לישון רעב

    בית האבות בירושלים הוא מהבודדים שבהם נדרשתי להופיע לראיון לפני שהורשיתי להגיע. ייתכן שיכולתי להיכנס למקום גם בלי הראיון עם אסתי העובדת הסוציאלית, ובכל זאת זה היה סימן חיובי. בשאר בתי האבות פשוט אמרו לי מיד: "בואי". בלי לשאול מי אני, מה אני רוצה, מה הרקע שלי או לאיזו מטרה. אפשר להבין אותם. לאור מצוקת כוח האדם במוסדות האלה היום, ובהתחשב בעובדה שמעטים האנשים שמוכנים לעבוד במחלקות הסיעודיות הללו תמורת שכר לא הולם, מי ישיב בשלילה לבחורה צעירה שמציעה להתנדב.

     

    יכולתי להיות עבריינית רכוש מקצוענית שפושטת על מוסדות וגונבת מכל הבא ליד – ודיווחים על כאלה שמעתי מקשישים רבים. יכולתי להיות גם סתם סאדיסטית, זה לא משנה. בחלק מבתי האבות פשוט הגעתי, ואיש לא שאל מי אני ומה אני עושה שם. פשוט נתנו לי הוראות וביצעתי. באחרים, נכנסתי והתנהגתי כקרובת משפחה של קשיש כזה או אחר. גם במקרה הזה, אף אחד לא בדק או התעניין. רק בשניים מתוך 14 המוסדות שפקדתי ננזפתי על שהגעתי ללא אישור.

     

    בהיעדר פיקוח, גם בתוך המחלקות הקשות יותר איש הישר בעיניו יעשה. אמנם יש נהלים הנוגעים לקשירות ולתנאים הפיזיים, אולם אין מי שידאג שיעמדו בהם. האמת, קשה להאשים את הצוות; כשמטפלת אחת צריכה לדאוג לשבעה או שמונה קשישים, לעתים יותר, אין לה סיכוי לעמוד בנהלים. התוצאה הבלתי נמנעת היא הזנחה.

     

    עדויות הקשישים בבתי האבות    (הצילום באדיבות "אינסק ציוד ריגול ואבטחה״, עריכה: תמר אברהם)

    עדויות הקשישים בבתי האבות    (הצילום באדיבות "אינסק ציוד ריגול ואבטחה״, עריכה: תמר אברהם)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אחד מבתי האבות שאליהם הגעתי, במרכז הארץ, נמצא בבניין מפואר. אני מגיעה לשם בשעה חמש אחר הצהריים ונכנסת לאחת המחלקות, שנראית נקיה ומסודרת. רוב הדיירים יושבים בכיסאות הגלגלים שלהם סמוך לשולחנות, ואיש אינו שמטפל בהם. כל קשיש בוהה בנקודה אחרת בחלל. אין עיתונים, אין מוזיקה, אין פעילות. דממה. בדלפק האחיות יושב עובד חרדי, וכעבור זמן אני מוצאת בחדר הסמוך שתי עובדות שיושבות ושותות קפה.

     

    אני עוזבת את המחלקה ועולה לקומה השנייה. גם שם התמונה זהה, רק שכאן רוב הדיירים קשורים לכיסאות. אחות עוברת ליד אחד מהם, רואה אותי ומגישה לי כוס עם שתייה. "תני לו!" היא מצווה, מבלי לתמוה מי אני ומה אני עושה שם. הקשיש שלצדי, שוכב במיטה מתניידת, משמיע קולות השתנקות. לצדו שתי דיירות שגלשו מעט מהכיסאות. הן מנסות לאחוז זו בידה של זו כדי לעזור האחת לשנייה להתרומם. גם אליהן איש לא ניגש במשך שעה ארוכה.

     

    שגרה. לא משהו נורא מדי, פשוט מעבירים יחדיו את הזמן כאילו הקשישים כאן הם מתים־מהלכים ולא בני אדם שזקוקים ליחס. שבוע לאחר מכן, במוסד בתל־אביב, השגרה זהה. ארבע מחלקות סיעודיות קטנות, ובכולן למעט אחת אני מוצאת רק עובד אחד שמתרוצץ בין הקשישים.

     

    עם כניסתי, הם מרימים גבה ושואלים למעשיי. "מתנדבת", אני מפטירה והם חוזרים לענייניהם, בזמן שאני ניגשת לאחת הקשישות ופשוט מתחילה להאכיל אותה. מולה יושבת אחת נוספת שממתינה. אני מאכילה את שתיהן לסירוגין.

     

    בזווית העין אני מבחינה בעובד מבוגר אגרסיבי במיוחד. הפחד ממנו ניכר על פניהם של הדיירים, וברגע שהוא מתקרב לכל אחד מהם הם מיד נדרכים, ומשתדלים לעמוד בקצב ההאכלה המהיר־מדי שלו. חוץ מאחד, קשיש שיושב עם כובע גרב על פניו, והצלחת שמונחת מולו עדיין מלאה. העובד האגרסיבי מתקרב אליו ופשוט משליך את כל תכולת הצלחת לפח, מוביל את הקשיש למיטה. שיילך לישון רעב. בלה, דיירת ותיקה, מבקשת ממני את אטמי האוזניים שלה, "כי בלילה כולם כאן צועקים". העובד האגרסיבי מבחין בי בחדר וצועק עליי שבלה בכלל לא צריכה עזרה, ובכלל אין שום צורך במתנדבים במוסד הזה. חשוד, אבל אני מעדיפה להימנע מעימותים ועוזבת.

     

    עדויות על הטרדות מיניות    (הצילום באדיבות "אינסק ציוד ריגול ואבטחה״)

    עדויות על הטרדות מיניות    (הצילום באדיבות "אינסק ציוד ריגול ואבטחה״)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בית כלא לכולם

    כבר יותר מחודש חלף מאז התחלתי במסע בין בתי האבות, ושגרת העבודה מתחילה לתת בי את אותותיה. פה דייר מקלל, שם קשישה יורקת. אני משתדלת לשמור על איפוק, מזכירה לעצמי שאני רק אורחת כאן, שאין להם שליטה על מעשיהם ושמדובר בעצם בבית כלא שבו שני הצדדים הם בעצם קורבנות. בתום משמרת אחת אני מעריצה את העובדים ושונאת את הקשישים, ולמחרת אני מרחמת על הקשישים ומקללת בלבי את העובדים. שחור ולבן משמשים בערבוביה, והאפור היום אפור מאוד.

     

    אחד המוסדות, אי שם בדרום מישור החוף, הותיר בי תחושה מרה שפספסתי משהו. כבר בביקור הראשון אני מוצאת כאן חברים. "החבר שלי לחדר, לא קילחו אותו כבר שבועיים", מספר לי יצחק, אחד הדיירים. "קילחו אותו רק פעם אחת כשהוא התקבל לפה. מסכן, הוא כל הזמן מתגרד. היה כאן לפניו מישהו שבינתיים גמר עם הקריירה שלו, שאשתו נהגה לבוא בשעות הבוקר, וככה היא קלטה שלא מקלחים אותו. אני לא מבין למה אני צריך להידבק ממחלות של אחרים, בגלל שלעובדים אין כוח לעשות את העבודה שלהם".

     

    יצחק מספר שהמוסד הזה מצטיין בהיעדר יחס לדיירים. "אנשים יכולים לצעוק שעות ואף אחד לא ייגש", הוא אומר. "לילה אחרי לילה. אפילו כשמפעילים את לחצן המצוקה הם לא ניגשים מיד. אם מישהו לא מרגיש טוב הלך עליו. אבל אני מתאר לעצמי שבכל מקום פרטי זה אותו דבר. הכי טוב לבן אדם לא להזדקק למקומות כאלה, פה מקצרים לו את החיים".

     

    יצחק טוען בשיחה בינינו שבמקום מתקיימת פעילות מפוקפקת. כשאני חוזרת לדבר איתו למחרת, אחד מאנשי ההנהלה במקום ניגש אליי בצורה מאיימת, ולמרות שהשגתי בינתיים מהמנהלת אישור להישאר, הוא לא מרפה. "את צריכה לעזוב את המחלקה עכשיו", הוא דורש ומלווה אותי החוצה. כחצי שעה לאחר מכן אני מזהה את אותו איש הנהלה נוסע ברכבו אחריי. למקום הזה כבר לא אחזור.

     

    לעתים היחס הבעייתי לדיירים משתנה מאוד כשבני משפחה מגיעים לביקור. "מי שיש לו משפחה יקבל יחס מעולה", אומרת לי קשישה נחמדה מבית אבות בבת ים. ואכן, כשהגעתי בשעות הביקור הבחנתי בנקל בהצגה של ממש: שלושה אנשי צוות שעוברים בין הדיירים ומסייעים להם לאכול, ואחר כך מלווים אותם בעדינות לחדריהם. "בסך הכל האנשים פה טובים", אומרת לי בתה של אחת הקשישות שמתגוררות במוסד.

     

     

    גם בשני מוסדות נוספים, ביפו ובירושלים, ראיתי הצגה דומה. בני המשפחות זוכים לראות את יקיריהם מקבלים יחס נהדר, אבל ברגע שהם עוזבים מדד האיכפתיות של העובדים יורד. במוסד הירושלמי, אגב, גם התנאים הבסיסיים ירודים מאוד. הקירות מתקלפים, השולחנות שבורים, כיסאות בקושי יש והדיירים לבושים ברישול ובבגדים קרועים. כמעט מכל החדרים עולות קריאות לעזרה ואיש לא ניגש. במחלקה אחרת באותו מוסד אי אפשר היה לנשום בשל ריח שתן כבד שעלה מכל פינה, ובחצר הצטברו ערימות של לכלוך. "קשה לי מאוד לבוא לפה", מודה קרוב משפחה של אחת הדיירות. "תראי איך המקום מטונף. אמא שלי ואחיות שלי אומרות שהן לא מסוגלות לבקר במקום כזה, ולכן לא מגיעות בכלל".

     

    תנאים מחרידים במיוחד מצאתי גם בבית אבות בדרומה של תל־אביב. כך, למשל, בקבוקי המים של הדיירים היו מעוטרים בעובש מבפנים ומבחוץ, ומסיבה לא ברורה חלק מהקשישים נקשרו בשקיות ניילות. גם כאן אין שום פעילות לדיירים, וכשאני שואלת את האחות על כך היא אומרת: "תסתכלי עליהם. זו עיוורת, זה חירש, לזאת אסור להתקרב וההוא בכלל לא איתנו. למי אני יכולה לעשות פעילות?"

    קשישה שלפני רגע ביקשה ממני מים מתעצבנת על האחות, וצועקת לעברה: "לא איכפת לך שנמות. תמותי את". האחות מסתכלת עליה בכעס ומשיבה: "אני לא מתכוונת למות, תמותי את", ואז מסתובבת אליי: "את מבינה כמה קשה לעבוד איתם?".

     

    שלולית במסדרון

    דוחות הביקורת של משרד הבריאות היו אמורים לגרום כבר מזמן לרעידת אדמה, או לכל הפחות לסגירתם של מוסדות רבים. באחד מצאתי התפרצות של מגיפת גרדת; בשני דווח על קבוצה של מטופלים שנמצאו אצלם חיידקים עמידים; בשלישי התברר שקצת יותר מדי חולים "נופלים" וסובלים מחבלות; ברביעי העובדים מקפיאים את הקשישים בחדריהם; ובעשרות מוסדות התגלו ליקויים תברואתיים ובטיחותיים.

     

    לא שהייתי זקוקה לדוחות, אחרי חודשים של התנדבות בבתי אבות. את המפגעים התברואתיים, הבריאותיים והבטיחותיים מצאתי כמעט בכל מקום. ריח השתן, הצואה והזיעה לא הרפה ממני, אפילו במקומות שבהם נראה היה שיש מספיק מתנדבים שיסייעו לעובדים הקבועים, כמו במוסד הדתי בירושלים. בבית אבות ירושלמי אחר, כפי שנכתב בדוח, שקעי חשמל פעילים חשופים, מחטים זרוקות, שולחנות מפורקים, מזרונים קרועים, ולכיסאות גלגלים אין מעצור.

     

    בבית אבות אחר, הפעם צפונית יותר, סיפרה לי אחת הדיירות שהיא החליקה ונחבטה בפניה. כשאני יוצאת למסדרון, אני מגלה סמרטוט רצפה שאמור לספוג את המים שדולפים מהתקרה. רוב הדיירים במחלקה הולכים על רגליהם או באמצעות הליכון, והמים שמציפים את המסדרון הם מפגע בטיחותי של ממש. "אמא שלי פרקה כאן פעם את הכתף", מספר לי בן שהגיע לביקור, "אבל קשה למצוא מקום מושלם לאנשים במצבה, ולכן אנחנו עושים משמרות ומגיעים לכאן כל יום לפקח ולהשגיח".

    "יכולים לצעוק שעות ואף אחד לא ייגש" ()
    "יכולים לצעוק שעות ואף אחד לא ייגש"

      

    בת משפחה של קשישה בבית אבות אחר, דואגת גם היא להגיע לפחות פעם ביום ולעתים פעמיים. "אנחנו מגיעים לכאן בבוקר ובערב כדי לדאוג שהיא באמת אוכלת", היא אומרת. "בלי השגחה של המשפחה לא בטוח שהיא תאכל. אף אחד לא היה רוצה לשים את ההורים שלו במקומות כאלה, זה רק מחוסר ברירה".

     

    נועה, מבית אבות באזור השרון, מספרת שאצלם דווקא שומרים על ההיגיינה. "העבודה כאן ממש איומה וכפויית טובה", היא אומרת. "להרים את הקשישים פיזית על הידיים, ויש כאלה שמשגעים את השכל. כדי לעבוד פה את צריכה המון סבלנות. צריך לראות את המציאות, אני מבינה את כולם: העובדים והקשישים".

     

    אמר לי מישהו שזה מקצר את החיים.

     

    "אין ספק. הם פשוט מונחים כאן וזהו. אין פעילות ולא תמיד מקבלים את הטיפול שצריכים".

     

    ב־14 בתי אבות ומוסדות סיעודיים עברתי במהלך התחקיר, וכשסיימתי קראתי עשרות דוחות של משרד הבריאות. שנה אחרי שנה, ושום דבר לא השתנה. חלק מהמטפלים נאלצים לעבוד 60 ואף 70 שעות בשבוע; בחלק גדול מהמחלקות יש בלילה רק אחות אחת; באחדים מהמוסדות התפוסה גדולה משמעותית מהמותר, ובוודאי יותר מאשר מופיע ברישיון, ועוד. כל הממצאים הועברו לבתי האבות, ללא הועיל.

     

    "כולנו השארנו מאחור בתים נוחים שאהבנו לגור בהם", מסכמת עבורי דיירת. "פה זה מקום שמחכים למוות, סופרים את הימים. לא בציפייה, אבל אין כאן חיים, זה כמו מכשיר החייאה. נותנים לך חמצן, אוכל ושתיה כדי שתשרדי".

     

    העניים מתענים

    ויש עוד עניין אחד קטן: מלבד 14 המחלקות הסיעודיות בבתי האבות שבהם התנדבתי וביקרתי, הגעתי גם לשלושה מוסדות נוספים. כמו קודמיהם, גם הם פרטיים. רק שהשהיה בהם לא ממש ממומנת על ידי קופות החולים, אלא על ידי קשישים או בני משפחתם שיכולים להרשות לעצמם. את ההבדל בין תשלום של כמה מאות שקלים לחודש, לבין תשלום של מאות אלפים כולל משכנתא הפוכה, קשה לפספס. גם בחלק האחרון של החיים, הפער בין אלה שיש להם לאלה שלעולם לא יהיה להם עצום. העשירים יכולים לסיים את חייהם בכבוד ובהנאה, העניים מעבירים את הזמן עד שייגמר.

     

    בית אבות בבת ים בו ביקרתי לא נראה מאוד עשיר, אבל רחוק מלהיות עני ודל. המקום יפהפה, ואלמלא הקשישים המתניידים בהליכונים ובכיסאות גלגלים הייתי חושבת שטעיתי בכתובת. בקומה הראשונה ממוקמים העצמאיים. חלקם יושבים בסלון מאובזר מול הטלוויזיה, ואחרים שוהים בחדר האוכל הגדול שנראה כמו חדר אמנות ענק ומטופח. מספר העובדים שבהם נתקלתי גדול משמעותית מאשר בכל בית אבות אחר, גם אם במחלקה הסיעודית עדיין צפוף מעט יותר.

     

    גם במוסד פרטי בירושלים ההבדל בלט למרחוק. בכניסה אני פוגשת לראשונה במסע שלי במאבטח. הוא מקפיד לשאול אותי מי אני, מה מעשיי שם ומוודא את מי הגעתי לבקר. אחרי ששכנעתי אותו שאני כאן רק כדי להתרשם, הוא התרצה והעביר אותי למנהלת שהסבירה מיד שהמחיר כאן אינו שווה לכל נפש: 750 שקל ליום, לא כולל חיתולים ותרופות. כל דייר כאן מקבל חדר פרטי גדול, עם מיטה נוספת למטפל אישי. בחדר מוצבת מיטה אורתופדית עם לחצן מצוקה, כורסאות, כיסאות וטלוויזיה. חדר האמבטיה גדול ומאובזר. גם המחלקה הסיעודית נקייה ונטולת ריח, וכוח העזר רב ומיומן, כולל רופאים זמינים 24 שעות ביממה ולו"ז שמנוהל על פי דרישת הדיירים. המצב דומה גם במחלקות הסיעודיות של רשת מוסדות גדולה ומוכרת, שם התנאים דומים הרבה יותר לבתי מלון מאשר למוסד סיעודי, והמחיר בהתאם. לקשישים נטולי אמצעים שנאלצים להסתמך על המדינה, נותר רק לקנא.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים