"נדיה - שם זמני": פלסטינית ויהודייה בדמות אחת

בחודש יוני הקרוב, כשנציין חצי מאה לפרוץ מלחמת ששת הימים, כדאי יהיה לזכור שלא מדובר רק בכיבוש שטחים (או "שחרורם"), אלא גם באירוע המחולל עירוב, בלבול ואפילו התכה של זהויות. הקולנוע הישראלי כבר עסק כמה פעמים בקו הגבול המטושטש שבין זהות אחת לאחרת, ביכולת לנוע ביניהן ובהכרה באופן בו יחידים נלכדים במצב הביניים. ישראלי הממציא עצמו מחדש כפועל פלסטיני (בקומדיה "נישואים פיקטיביים" של חיים בוזגלו מ-1988), או הזהות המתחלפת באופן מסתורי בין שתי נשים משני צידי המחסום בקומדיה הסוריאליסטית "בורג" (שירה גפן, 2014).

"נדיה – שם זמני" בוחר בנתיב דרמטי המחייב דיוק רב יותר מבחינת הריאליזם הפסיכולוגי של הדמויות. הגיבורה נדיה/מאיה לכודה בין זהותה המקורית כפלסטינית, לבין הזהות שיצרה במשך עשרים השנים הבאות של חייה – כרקדנית וכוריאוגרפית יהודייה החיה בירושלים. אתגר לא מבוטל עבור השחקנית נטע שפיגלמן ועבור התסריטאית והבמאית טובה אשר.

ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:

מעבר להרים ולגבעות: הפנים האמיתיות של הבורגנות הישראלית

• "המקום בינינו": קיטש מפה ועד מאדים
• "ספליט": 23 זהויות יותר מדי
• "מאחורי המספרים": צעד גדול לאישה השחורה
• "מכורים לזהב": להתאהב במקונוהיי, עם כרס
  

אשר היא עורכת קולנוע ותיקה ובולטת (ב-35 שנות קריירה היא עבדה עם במאים כמו אורי ברבש, יצחק צפל ישורון, ערן ריקליס ועוד רבים אחרים) ו"נדיה" זו עבודת הבימוי הראשונה שלה. זו גם הפעם הראשונה שבה היא כותבת תסריט (יחד עם בתה, ענת אשר). הסיפור של הגיבורה מחייב מהלך עלילתי הנפרש על פני כמה נקודות זמן אך מנסה להכיל את האופן בו העבר מחלחל להווה ומערער אותו, ומתוך כך מציב את הגיבורה בסוג של מלכודת שלא יכולה לאפשר לה עתיד. נדרשת מידה רבה של דיוק בהצגת הדמות במורכבותה, כמו גם את האופן בו דמויות המשנה מגיבות לזהות זו. הסרט נוקט בהשמטה מכוונת אך מופרזת של מידע, בזהירות יתר בדרך הצגת הדמויות והסיטואציות, ובשימוש מכביד באלמנטים כמו אוכל ומחול המשמשים כנקודות מיקוד תמטיות.

העבר והעתיד נפגשים(צילום: טליה גלאון)

בלונדון עולמה של הגיבורה צר וסגור. היא גרה בדירה קטנה, ואת נימר היא רואה רק כשהוא בא לבקר אותה. כאשר קורסת הרשת בה מעורב בעלה, היא מוצאת את עצמה בודדה בארץ זרה. במהלך פרק זמן לא ידוע היא מתפרנסת בעבודה במכבסה, ומבלה בהצצה לכיתת לימוד מחול. היא מצליחה ליצור קשר עם סוכן MI5 בגמלאות (הופעת אורח מפתיעה של ג'ון הארט שהלך לעולמו לאחרונה), והוא מספק לה דרכון וזהות חדשה שיאפשרו לה לחזור. הזהות הגנובה היא של מאיה אלמוזנינו, ומשמעות הדבר שהיא תוכל לחזור רק כיהודייה בעל כורחה.

תפקידו האחרון של ג'ון הארט

עם סיום החלק הראשון, העלילה קופצת עשרים שנה קדימה. מאיה היא כעת כוריאוגרפית שעובדת במערב ירושלים. היא נשואה ליואב (עודד ליאופולד) איש הממסד הישראלי, ויש לה משפחה ישראלית למופת – בת בכורה מעורבת פוליטית ואח צעיר יותר (תבנית שעוברת גם בסרטו האחרון של ערן קולירין "מעבר להרים ולגבעות", סרט שעוסק גם הוא בבעיית הזהות הישראלית).

מהו המצע הפסיכולוגי המאפשר לנדיה/מאיה טרנספורמציה זו? הזהות החדשה באה יחד עם המימוש האמנותי אך זה, בדרכו, חוזר ומהדהד את היותה אישה הלכודה בין שני גברים, זמנים ושתי זהויות. הבחירה התסריטאית היא לנסות ולייצר את השינוי המטלטל, אך לעשות זאת במחיר הוויתור על הצגת התהליך עצמו. למעט סצנה אחת שבה אנו חוזרים לראשית זהותה היהודית של נדיה ובה יש רעיון הנוגע למעבר מהשפה (הפוליטית) למחול כפעולה אישית-גופנית המגלמת בתוכה את מורכבות הרגש והזהות.

(צילום: טליה גלאון)

הקשר של נדיה למשפחתה מוגבל למפגשים שהיא ממשיכה לקיים עם האם, מפגשים בהם האם מדברת ערבית ומאיה עונה לה בעברית. האוכל מהווה חוליה מקשרת, בין האם לבת, אך גם בין הסבתא והנכדים שמעולם לא פגשה. עוד יסוד ראשוני של זהות, קשר ומגע במקום בו קשה לומר במילים את מורכבות הזהות.

האיזון השברירי בחייה של נדיה/מאיה צפוי להתערער, והדבר אכן קורה כאשר נימר מגיח מהעבר. הסרט מציג את תהליכי התפרקות הזהות כמלכודת אישית כמעט מופשטת. זו לא רק בחירה רעיונית אלא גם אפקט של האופן הלא משכנע בו מוצגות מערכות היחסים של הגיבורה עם שני הגברים. הדבר נובע לא רק מהתסריט, אלא גם מהאופן שבו הבימוי מרסן את הסיטואציות מבחינה רגשית, ומכמה רגעים לקויים מבחינת עבודת המשחק של השחקנים. שפיגלמן, לעומת זאת, עושה עבודה מרשימה בתפקיד לא פשוט.