שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חדר בדרום תל אביב: בחזרה ל"פלורנטין"
    היו בה קלישאות לרוב והשחקנים בעיקר דיקלמו את הטקסטים, אבל "פלורנטין" גם פרצה דרך בעיסוק בהומואים והייתה - נו תגידו את זה - קול של דור. סמדר שילוני צפתה בסדרה שוב, ונזכרה בחלום התל אביבי של תותי, שירה ותומר

    זה היה אמור להיות סרט קולנוע על צעירים שחיים בתל אביב בתקופה של רצח רבין. הסרט צולם על פילם וכבר הוקרן בסינמטקים, ואז החליטו האנשים שמקבלים את ההחלטות להפוך אותו לסדרה. היא עלתה שנה וחצי מאוחר יותר בטלעד, זכותה תגן עלינו, ושמה בישראל - "פלורנטין", על שום השכונה שהתפרסמה בדיור בר-השגה ובאוכלוסייה שמורכבת מאנשים שעוד מחשבים את מחיר הסוליה ברופי.

     

    הפתיח של "פלורנטין". ארוך

    הפתיח של "פלורנטין". ארוך

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    עם קאסט תל אביבי חטוב ונכון ופתיח יותר ארוך משל "ניוזרום" היא החזיקה שלוש עונות, אבל ממש כמו השמאל הישראלי היא התחילה להידרדר אחרי רצח רבין ומאז כבר לא חזרה לעצמה, עד שירדה מלוח השידורים. בשבוע הבא, 20 שנה אחרי הפעם הראשונה, היא מגיעה לשידור יומי בערוץ yes קולנוע ישראלי. 

     

    דש ללורה: בחזרה לבית קטן בערבה

     

    אני מוכנה לשים כסף על זה שכל אחד שמגיע לתל אביב בטוח שהוא גילה אותה בפעם הראשונה. הרי תל אביב היא עיר של פליטים וזה מה שהופך אותה למה שהיא, זה מה שמטעין אותה בחוסר-השקט, בצורך העצום להיראות, להמציא את עצמך מחדש. לחיות כל הזמן בפול ווליום, למצוץ את החיים שתמיד האמנת שאתה אמור לחיות והנה הם כאן, רק צא לרחוב ותקטוף אותם. לא תמצאו את התזזית הזאת אצל הילידים, הבורן אנד רייזד שמהלכים בה בביטחון כאילו הם יודעים בדיוק איפה שער היציאה הקרוב בדיזנגוף סנטר.

     

    היו לה גייז והייתה לה תל אביב. "פלורנטין" (צילום: אמיר ויינברג) (צילום: אמיר ויינברג)
    היו לה גייז והייתה לה תל אביב. "פלורנטין"(צילום: אמיר ויינברג)
     

    כי ככה זה הרגיש. הרחובות מלאים באנשים שלאף אחד מהם לא אכפת איך אתה לבוש, איך אתה מתנהג, כמה אתה מוזר. לאף אחד מהם לא אכפת ממני, או לפחות זאת הייתה הפרשנות שלי לפרצופים שעברו מולי, והייתה בזה הקלה עצומה. הניכור היה מחיר מבצע לתחושה של חופש שאף פעם לא הייתה לי ושילמתי אותו ברצון. תל אביב היא אחד המקומות היחידים שכשחייתי בהם לא הרגשתי שאני מפסידה דברים שקורים עכשיו במקום אחר, נכון יותר. לא תהיתי מה קורה במקומות אחרים. אשליה, ברור, אבל איזו אשליה אדירה!

     

     

    אני כבר לא זוכרת איפה הייתי כשרבין נרצח. מרוב שירים וסדרות טלוויזיה ותשובות של אנשים אחרים הכל התערבב לי וכבר אין לי מושג מה באמת קרה ומה נשתל אצלי בזכרון. פרט אחד מהימים ההם שמשום מה נתקעתי איתו הוא שבשבוע שאחרי רצח רבין אחוז תאונות הדרכים ירד בצורה דרסטית. שדרן גלגלצ כלשהו ציין את זה בחצי-התפעלות-חצי-נזיפה שנשמעה כמו "חבל שראש הממשלה צריך להירצח כדי שתסעו כמו בני אדם, חתיכת ברברים". אבל אני זוכרת את תל אביב שאחרי הרצח, וגם איתן פוקס וגל אוחובסקי ופוקס זכרו, והם (עם יוצרים וכותבים נוספים, אבל הסדרה תמיד תהיה מזוהה אתם) עשו כמיטב יכולתם כדי לנקז את זה לסדרה.

     

    מתוך הפרק הראשן

    מתוך הפרק הראשן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ככל שזה מגיע ל"פלורנטין", הוויכוח אם מדובר בסדרה טובה או לא הוא בלתי ניתן להכרעה. מהמגרעות האובייקטיביות שלה אי אפשר להתעלם – הדיאלוגים גילמו בתוכם את הרזומה העתידי של פוקס-אוחובסקי – "הבועה", "יוסי וג'אגר", "בננות" – לא טבעיים, לפעמים קלישאתיים, לפעמים אובר-מתחכמים או מצועצעים. איילת זורר, אורי בנאי ודנה מודן היו השחקנים היחידים שלא דיקלמו את הטקסט. באופן כללי מוצר שעושה חשק לרכוש במפגיע חלקת קבר ולהיתחב לתוכה מרוב מבוכה. "הפוך", ששודרה שנתיים לפניה ושרדה גם היא שלוש עונות, עלתה עליה בכל מובן מבחינת תסריט ומשחק.

     

    אבל היו ל"פלורנטין" שני דברים שהכניסו אותה לחדרי הלב – היו לה גייז והייתה לה תל אביב. נרטיב ההומואים באמת היה פורץ דרך. אורי בנאי עשה שירות מעולה בתיווך בין אנשי הקהילה לאנשים שהקיפו אותם, ואני לא אתפלא אם גם בין אנשי הקהילה לבין עצמם. הייצוג הטלוויזיוני של גייז כבר התקדם מאז בצעדי ענק, ההרפתקאות של תומר בלילה שבו רבין נרצח נראות היום כמו מבט אפל לסטריאוטיפלנד, אבל צריך היה להתחיל איפה שהוא.

     

    אורי בנאי ואבשלום פולק ב"פלורנטין". פרצו דרך ()
    אורי בנאי ואבשלום פולק ב"פלורנטין". פרצו דרך
     

    תל אביב עוד לא הייתה אז הלוקיישן המזדקן שאליו מגיעות סדרות נרקסיסטיות ומתחבטות כדי לארוב לסלבס בשדרת רוטשילד. היא הייתה חדשה מהניילון. ומהבחינה הזאת "פלורנטין" הייתה – נו, תגידו את זה – הקול של הדור שלנו. לא רק של מי שהיינו, גם של מה שחלמנו להיות.

     

    במקום הכי עמוק בו הפנטזיה להיות המתבגרים הכי מקובלים – הווידוי הכי נפוץ בקרב צופים אדוקים של "פלורנטין" הוא שהם דמיינו את עצמם במקום שירה, תותי ותומר או לחילופין, הרגישו שהם החברים הכי טובים שלהם – פוגשת בהלקאה העצמית על הצורך הזה, על החלום שתל אביב תהפוך אותך לכזה, שם "פלורנטין" צברה את הנקודות שלה.

     

    בטלוויזיה החינוכית סיימו השבוע שידור יומי של כל "הבית הלבן" ובאופן טבעי עברו ל"אבודים". לא בטוח ש"פלורנטין" תביא קהל כל ערב רק בשם הנוסטלגיה, לדור החדש של הצופים היא תיראה כמו מאובן. אבל מי שיחזור אליה יוכל להיזכר דרכה בתל אביב של אז, ואם ממש תתקרבו למסך, אולי אפילו תריחו קצת את הסחלה המתוק של פלורנטין.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אמיר ויינברג
    "פלורנטין". תל אביב של אז
    צילום: אמיר ויינברג
    לאתר ההטבות
    מומלצים