תפסיקו להעיר לילדים שלכם על הגוף שלהם
אנחנו רוצים לעזור לילדים שלנו ולמנוע מהם אכזבות, אבל אם אתם באמת רוצים לעזור להם, דברו איתם עליהם, לא על המשקל שלהם. דברו איתם על על הרגשות שלהם, לא על הגוף שלהם. כל שיחה על הגוף מותירה אותם חסרי אונים. זו תהיה שיחה מתסכלת על האין, על מה שהם לא. על מה שאולי הם רוצים להיות, אבל כרגע הם עוד לא שם
היא גדלה. היא משתנה. היא הופכת לנערה. הגוף הילדותי שלה צומח. מתעבה. תופח. ואת מוטרדת. מוטרדת מאד. את לא יכולה לישון בלילה. המחשבות רצות בזו אחר זו: מה יקרה לה? היא תהיה שמנה? ילעגו לה? אף גבר לא ירצה אותה? היא תישאר בודדה? את כל כך פוחדת, שאת מתקשה להתאפק. אז את מעירה לה. שלא תזלול. שתאכל פחות. שתרגיע. שתקפיד. לפעמים, בלי לשים לב, את מעליבה אותה. קוראת לה "שמנה". מאבדת שליטה. מתווכחת. כועסת. תוקפת. פוגעת בה. ועושה לה בדיוק מה שעשו לך.
היא רק בת 11. או 13. או 9. ועוד מעט תתחיל לפתח הפרעות אכילה. בגללך. היא תנסה להישאר רזה בכל מחיר. גם אם המחיר יהיה כבד. אפילו כבד מנשוא. היא תסבול. היא כבר סובלת. היא בטוחה שהיא שמנה. לא משנה מה נשקף אליה מן הראי, אם היא בכלל מסתכלת בראי, היא אומרת לעצמה שהבטן שלה, הזרועות, הלחיים, הישבן, מפלצתיים. היא לא רואה את עצמה באמת, היא רואה רק את הפחד. הפחד שלה הוא הפחד שלך.
אז מה את מעדיפה, אמא יקרה - בולימיה או אנורקסיה? אם הנערה שלך רגישה במיוחד, היא תצלול לתוך עצמה, תתכנס פנימה ותרגיש מרוסקת ואבודה. אם לא תשימי לב, אם לא תעצרי את זה בזמן, היא עוד תפגע בעצמה. רוצה לעצור את זה עכשיו? אז תפסיקי, פשוט תפסיקי.
ואתה, אבא? גם אתה היית פעם בן 14. גם לך היו פצעי בגרות. גם אתה היית מבולבל, נתון למצבי רוח משתנים. גם הגוף שלך השתנה לפתע, ללא כל התראה מוקדמת. הגובה שלך זינק. אולי גם המשקל קפץ. ואם לא קיבלת תמיכה ועידוד והבנה מאבא שלך, גם אתה היית בודד, ועצוב, ומדוכדך, מספר לעצמך שנמאס לך, שלא בא לך לחיות. אז כשאתה יורד עליו, משפיל אותו, ממרר את חייו, לא יוצא לו מהצלחת, קח בחשבון שהוא שונא אותך, קח בחשבון שהוא יעשה לך דווקא, קח בחשבון שזה פוצע אותו, אולי לכל החיים. אז תעצור את זה. תעצור את זה עכשיו.
משליכים על הילדים את הפחדים שלנו
זו דילמה שכל הורה נתקל בה. כמעט כולנו כושלים בדיוק באותו מקום. משליכים על הילדים שלנו את פחדינו. כאילו אין להם מספיק פחדים משלהם. כאילו שהם לא מספיק ביקורתיים כלפי עצמם. או סופגים לעג וזלזול מחבריהם. אז כשהם מגיעים הביתה, וצופים בטלוויזיה בתכניות שבהן הגיבורים תמיד יפי מראה ודקי גזרה, הם צריכים גם אתכם על הראש? או שאולי, הם זקוקים לחמלה, לנחמה, להקשבה, לתמיכה, לעידוד, לפתרונות. במקום ללכת נגדם, תהיו איתם. זה הרבה יותר יעיל ותכליתי.
אז אם אתם רוצים לעזור להם, דברו איתם עליהם, לא על המשקל שלהם. דברו איתם על על הרגשות שלהם, לא על הגוף שלהם. כל שיחה על הגוף מותירה אותם חסרי אונים. זה הגוף שיש להם כרגע. הם לא יכולים לשנות אותו מיד. ולכן, אם תציקו להם על המשקל, או על התזונה, זו תהיה שיחה מתסכלת על האין, על מה שהם לא. על מה שאולי הם רוצים להיות, אבל כרגע הם עוד לא שם.
וכדי שיהיו שם, דברו איתם על מה שהם מרגישים. על מה שמציק להם. על האכזבות, הכישלונות, ההחמצות, הכל נראה להם דרמטי עכשיו - אבל גם על ההצלחות, היופי, ההנאה והשמחה. תזכירו להם כמה הם גדולים ויפים ויכולים. השיחות איתם מייצרות תקשורת. התקשורת מייצרת פתיחות. הפתיחות מייצרת קירבה. והקירבה תאפשר לכם להיות בשבילם. במקום להיות נגדם. הם עוד יודו לכם על זה. כן, אני מבטיח לכם, זה עוד יקרה.
גיל ההתבגרות הוא גיל רגיש כל כך. ההורמונים משתוללים. מצבי הרוח משתנים. הבכי מחליף את הכעס. אבל אם תניחי לה, ואם תתקרב אליו, הם יעברו את השנים הללו בשלום. הגוף שלהם יתעצב. הביטחון העצמי יתייצב. ואתם תוכלו להמשיך ולהרגיש קרובים אליהם. אז תתאפקו. תקשיבו. תדברו. תתמכו. תחבקו. ותאהבו. סוף כל סוף, היא הבת שלך. סוף כל סוף, הוא הבן שלך. אל תאבדו אותם. ותזכו בהם בחזרה.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
