הישראלים בחו"ל מתבוללים יותר מיהודי התפוצות
כמעט מיליון ישראלים גרים בתפוצות, אבל החיבור שלהם לקהילות היהודיות המקומיות כמעט לא היה קיים. התוצאה: הדור השני של הישראלים התבולל בשיעורים גבוהים מאוד. עכשיו הם מתעוררים, מתארגנים ומתחברים מחדש ליהדות, לישראל ולקהילה היהודית המקומית: "הבנתי שאם לא ניקח את זה בידיים, נאבד את היהדות של הילדים שלנו"
"מאוד מפריע לי שלבן שלי בכלל לא חשוב עם מי הוא יתחתן. זו יכולה להיות כל אחת מבחינתו. הוא בכלל לא רואה חשיבות בהקמת בית עם בחורה יהודייה. אני מבין שטעיתי לאורך הדרך. חשבתי שזה ברור לו, ולא עשיתי שום דבר בנושא במשך שנים. עכשיו זה כבר מאוחר מדי להסביר לו את החשיבות".
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
המונולוג הזה, שנאמר בכאב רב, יצא מפיו של ישראלי שמתגורר כבר יותר מ-20 שנה בניו-יורק. הוא, ורבים אחרים שהיגרו מישראל, חשבו שהזהות היהודית שמובנית בתוכם תעבור הלאה, גם לדור הבא, אבל החיים בארה"ב, וחוסר החיבור לקהילה היהודית המקומית, גרמו לדור השני להיות רחוקים מאוד - לא רק מהזהות היהודית, אלא גם מהחיבור לישראל.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- "מחירים מופרעים": כמה יעלה לכם להיקבר בישראל
- חרדים בארון: "יצביעו עלי, מי המשוגעת הזו?"
- זהה את הנבל: הכי רעים שיש
על פי הערכות, שיעור ההתבוללות של ישראלים בארה"ב עומד על 75% - גבוה בהרבה מהשיעור של התופעה בקרב היהודים המקומיים. בהתחשב בעובדה שמדובר במאות-אלפי ישראלים המתגוררים בצפון-אמריקה, אנחנו מגיעים למספרים גדולים במיוחד.
לדברי פרופ' לילך לב ארי, ראשת הרשות למחקר ולהערכה במכללת אורנים ומומחית בהגירה וזהות אתנית, "מרבית הישראלים שהיגרו לארה"ב מגדירים עצמם כחילונים ואינם משתייכים לארגונים יהודיים חילוניים או דתיים. כאשר אותם אנשים התגוררו בישראל, הם חיו בסביבה בעלת אפיון יהודי תמידי בחיי היומיום: קהילה, שפה עברית, מערכת החינוך, חגים ממלכתיים. לא כך הדבר בחוץ לארץ. עם המעבר, נתקלים המהגרים הישראלים בחברה פלורליסטית, שבה עליהם להגדיר מחדש את זהותם היהודית והישראלית".
אחד הפתרונות לתופעה היה צריך להיות חיבור אוטומטי של המהגרים הישראלים לקהילה היהודית הגדולה שחיה בארה"ב. אולם במשך עשרות שנים לא נוצר חיבור כלל, ובאופן מפתיע משהו אף היה ניכור קשה בין הצדדים.
לב ארי מסבירה כי "עבור הישראלים - הקהילות היהודיות המקומיות נתפסות כשונות במנהגיהן, בפעילויות שלהן, ויש פערים תרבותיים גדולים מאוד. כשהישראלים נשאלו למי אתה מרגיש דומה יותר, התשובה הייתה למקומיים האמריקנים, ולא ליהודים. הישראלים הרגישו שזאת יהדות הגולה, וכל התחושות שמלוות קהילות יהודיות בתפוצות, כמו הרגשה של מיעוט והתמודדות עם אנטישמיות - היו זרות לישראלים. הם לא היו רגילים להיות מיעוט או יהודים מסומנים".
גם מהצד השני, זה של הקהילה היהודית, לא נוצר חיבור טבעי. יש קהילות שבהן לא הורגש כל צורך לקלוט את הישראלים, ולא בוצעו מאמצים בנושא. בנוסף, פערי התרבות אף יצרו לא פעם תדמית לא חיובית עבור הישראלים, וגרמו לחוסר רצון לאמץ אותם אל חיקה של הקהילה המקומית.
ניכור של 20 שנה
איה שכטר המתגוררת כבר כעשור בניו-ג'רזי, אומרת כי "המרחק בין הקהילה הישראלית ליהודית החל בשנים שבהן 'הירידה' מישראל נחשבה למשהו מאוד שלילי. ביטויים כמו 'נפולת של נמושות' ביטאו את העובדה שהישראלים רואים במי שהחליט לחיות בחו"ל, כמישהו שעושה מעשה שלילי".
שכטר מוסיפה כי "בצד השני של האוקיינוס, בקהילה היהודית, חונכו על כך שישראל היא המפעל הלאומי של העם היהודי - ושהדבר הנעלה ביותר שאפשר לעשות הוא לעלות לישראל. הם לא ידעו איך לקבל את התופעה שיש מי שעושים את הדרך ההפוכה, מישראל לארה"ב. הם חשבו שמקומם של הישראלים לא צריך להיות באמריקה, והחיבור בין הצדדים לא הצליח".
יש לציין כי הניכור נוצר בעיקר בין ישראלים חילונים לבין הקהילה היהודית. ישראלים דתיים או מסורתיים שהיגרו לארה"ב, חיפשו מוסדות דתיים ובתי ספר יהודיים עבור הילדים שלהם, ומכאן נוצרו נקודות חיבור טובות יותר בינם לבין הקהילה המקומית.
חייבים לעבוד על היהדות, יום-יום
שלי, צעירה ישראלית-אמריקנית, מסבירה כי "בישראל כולם חוגגים את החגים. כולם מתחברים למשהו מהמסורת. כאן, באמריקה, אתה חייב ממש לעשות משהו כדי לבטא את היהדות שלך ולשמור עליה". הציטוט הזה נותן מושג ראשוני על ההבדל המשמעותי בין חילונים בארץ – ואלה שבתפוצות.
"בארצות הברית צריך לעבוד קשה כדי לשמר את היהדות שלך", אומר לנו ישראלי אחר. "אתה צריך להשקיע זמן ומשאבים כספיים. לישראלים קשה להבין את התופעה שצריך לשלם לבית הכנסת על מנת להיות חבר בקהילה, מאחר שבישראל הכל חינם.
"גם בתי הספר היהודיים עולים עשרות-אלפי דולרים בשנה, ורבים מהישראלים מעדיפים לשלוח את הילדים לבתי ספר ציבוריים, בעיקר באזורים שבהם הם נחשבים לאיכותיים יחסית. כל ההשקעה הכספית הזו, לא באה בקלות לישראלים שלא הורגלו להוציא כסף על פעילויות 'יהודיות' בישראל".
חגי אליצור, ראש אגף בכיר במשרד התפוצות, מוסיף כי "ההבדל העיקרי בין להיות יהודי בישראל או בחו"ל - זו הפסיביות. בישראל אתה קם בבוקר ויש לך דופק, אז אתה יהודי. בחו"ל, צריך לעבוד ולהשקיע בשביל זה. אם אתה לא משקיע בזה יום-יום, כולל משאבים כספיים ונפשיים, זה ייעלם".
מה מהות הקשר כיום בין הקהילה הישראלית ליהודית?
"הקהילה היהודית הבינה שהישראלים מהווים 'דם חדש' עבורה ומנוע צמיחה", משיב אליצור. "וגם אנחנו בישראל התחלנו להבין את זה. יש מיליון ישראלים בתפוצות, כלומר בערך כ-10% מיהדות התפוצות הם ישראלים. התפיסה כיום היא שהם גם קהל יעד של משרד התפוצות, וצריך פלטפורמות לפיתוח הקהילה הישראלית, כדי שלא נאבד אותה".
"נאבד את היהדות של הילדים שלנו"
קפיצה בזמן של 20 שנה לימינו אנו, מעמידה את שני הצדדים בעמדה שונה. דור ההורים רואה את הילדים מאבדים קשר לישראל וליהדות, ומצד שני השינויים והפתיחות של הקהילה היהודית המקומית, גורמים ליתר רצון לחיבור לישראלים, להכרה שהם פה כדי להישאר - ושכדאי להתחבר אליהם ולמצוא את המכנה המשותף.
לדברי שכטר, "השינוי החל לפני 10 שנים, כשהישראלים החלו להתארגן ולהקים מיזמים וארגונים מקומיים. בעקבות השינויים, יש מי שאומרים שנולד זרם חדש לתוך יהדות ארה"ב. היהודים המקומיים הבינו שגם הישראלים הם יהודים, וזה תהליך שלקח לו זמן רב להבשיל".
בשנת 2007 נוסד הארגון IAC - Israeli American Council בגרסתו הראשונית, ולפני כארבע שנים שינה את שמו ל-IAC והחל בפעילות רחבה יותר, במטרה לחזק את הקשר עם ישראל, ואת האחדות בין הישראלים בארה"ב ובינם לבין האירגונים היהודיים. בין היתר, הוא עוסק בפעילויות חברתיות, לימוד עברית, מיזמים הקשורים לזהות ישראלית ויהודית ועוד.
"אני רוצה שהילדים ימשיכו את מה שאני עושה היום", אומרת שכטר, העומדת בראש אזור ניו-ג'רזי של הארגון. "המטרה היא לשמר את הישראליות והיהדות. הישראלים חווים את ההתבוללות בצורה קשה, ואנחנו לא יודעים להעביר מורשת לילדים שלנו. כשהישראלים החלו להגר לארה"ב הם היו לא מחוברים לא לישראל ולא לקהילה, אבל הדברים האלה משתנים".
לאחרונה, במפגש עם חברי משלחת ישראלית מטעם מכון "גשר" ומשרד התפוצות, הסבירה שכטר כי "הבנתי שאם לא ניקח את זה בידיים נאבד את היהדות של הילדים שלנו. פתאום הבנתי שיהודים בכל העולם יודעים יהדות בסיסית, ואני לא. ידעתי שזה צריך להיות אחרת. אם אני אתן לילדים שלי להמשיך כך, הם יהיו מנותקים. אני לא רוצה שהם יהיו כאלה. היהדות חשובה לי. חשובה לי יהדות אמריקה וחשוב לי עתיד הילדים".
לדברי שוהם ניקולט, מנכ"ל IAC וממייסדי הארגון, הרציונל של המיזם מתבסס על "הערך המוסף הייחודי שלנו ביכולת לדבר 'ישראלית' ו'אמריקאית' ולהפוך את הקהילה שלנו לגשר חי בתוך הקהילה היהודית. החיבור שלנו לישראל, לשפה, ולכל מה ש'ישראליות' יכולה להציע - הופך את הקהילה שלנו לנכס אסטרטגי למדינת ישראל והקהילה היהודית".
"אשכנזים מתבוללים יותר"
פרופ' לב ארי מסבירה כי עם השנים נרשם שינוי ביחסים בין הקהילה הישראלית לזו היהודית. "הדגש הוא על הדור השני של הישראלים המהגרים, כדי שלא יאבד קשר ליהדות", היא אומרת.
"ההתבוללות מפריעה מאוד לדור ההורים, והחיבור כעת לקהילה היהודית הוא הריאקציה לתופעה הזו. אגב, יש הבדל בין אשכנזים לספרדים – האשכנזים מתבוללים יותר. בעדות המזרח יותר מסורתיים, ויותר נוטים לשמור על קשרים עם היהודים המקומיים כדי לשמור על קשרי קהילה".
מה היה הטריגר לשינוי ביחסים?
"עם הזמן קורים שינויים. כישראלי, אתה משלים עם זה שאתה שם ועכשיו אתה חושב הלאה: מי הקהילה שלך, ועם מי תהיה. לקבוצה שכבר נמצאת שם עשרות שנים, יש יותר זמן לקהילתיות. בעיניים של הקהילה היהודית, הישראלים נותנים רוח גבית וצעירה יותר לקהילה. ייתכן שיש פה צורך הדדי. בארה"ב, הצדדים עברו ללא ספק פאזה של התקרבות".
בכל עיסוק בנושא הישראלים בתפוצות, אי אפשר להתעלם מהדימוי השלילי שלו זכו במשך שנים. האם ב-2017, הדברים השתנו והחברה הישראלית הפכה להיות יותר סובלנית כלפי התופעה?
לדברי שכטר, "ברמה האישית אני לא קיבלתי ביקורת על ההחלטה לעבור לפני כמעט 10 שנים. מה שאני מרגישה שמאוד השתנה, הוא שפעם כשהייתי באה לבקר, שאלו אותי הרבה יותר מתי אני חוזרת. היום הרבה יותר אומרים לי שהם בעצמם היו רוצים לחוות את החיים מחוץ לישראל.
"אני חושבת שחוויית החיים מחוץ לישראל מעשירה וחשובה, ומי שחוזר לישראל אחרי תקופה בחו״ל מביא איתו קשרים, כלים, ידע ורעיונות שמעשירים את החברה בישראל. אני גם חושבת שהרבה ישראלים בארץ חווים את העובדה שיש יתרון בכך שיש ישראלים שנמצאים בחו״ל, ועוזרים לחברות ישראליות לפתוח דלתות בשווקים מקומיים".
לפנייה לכתב/ת 
