שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "שמנופוביה": להיות שמנים ומאושרים
    הסדרה התיעודית "שמנופוביה" מציגה את הביקורת כלפי אנשים שמנים ואת המצוקה החברתית שלהם, אבל מעבר לעיסוק בקושי היא גם מציגה פתרון. ולא - הכוונה היא לא לדיאטה
    נדמה שככל שהשמנה הופכת לתופעה רחבה יותר, האנשים השמנים סובלים מביקורת ואפליה רחבים יותר. את עלבונם של האנשים השמנים תובעת "שמנופוביה", סדרה בת שלושה פרקים שעלתה אתמול (ב', 21:00, ערוץ 8 של HOT) ותשודר בשידור יומי.

     

    מתוך "שמנופוביה"    (באדיבות ערוץ 8, HOT)

    מתוך "שמנופוביה"    (באדיבות ערוץ 8, HOT)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "שמנופוביה" לוקחת על עצמה משימה קשה. ההתנגדות להשמנה מושרשת בחברה וגורמת לשמנים למצוקה - שהסדרה פורשת באמצעות עדויות אישיות של שמנים ושמנים לשעבר ואנשי מקצוע. הסבל אין לו גבול והוא יכול להגיע מאנשים זרים או דווקא מבני משפחה קרובים, באופן שמבהיר עד כמה הכחדת השומן הפכה לעניין לגיטימי ומובן מאליו. עודף משקל נתפס כחולשה, בניגוד לחולשות אחרות שלנו שאפשר להסתיר ולפרוק רק על ספת הפסיכולוג, עודף משקל נמצא שם בחוץ, בלתי ניתן להסוואה, ומגביר את הלחץ על אנשים שמנים ש"יקחו את עצמם בידיים".

     

    איתי לוקץ'. מאושר באמת ()
    איתי לוקץ'. מאושר באמת
     

    מה בעצם "שמנופוביה" מעוניינת לתקן? בפרק הראשון נדמה שהמטרה היא לתקן את החברה, להביא את הצופה להזדהות עם האנשים השמנים על ידי הבנה של הסבל שהם עוברים. הוא מורכב בעיקר מעדויות שחושפות את המגבלות והאין-כניסות שהם נאלצים להתמודד איתם. זה מרגיש ככה גם בפרק השני, שסוקר את המהלכים הסוציולוגיים שהביאו אותנו למצב שבו משקל גבוה נחשב לבעיה וגם את הרעיון שדיאטות לא עובדות. רק הפרק השלישי, שמביא לקדמת המסך אנשים שמנים ומאושרים – מאושרים באמת - כמו איתי לוקץ' ותום הורביץ, משנה את הזווית השחוקה מעט ומעורר את הסדרה לחיים.

     

    ביקורות טלוויזיה נוספות:

    "הרמטכ"לים": אחורי הקלעים של הצבא

    "The Voice": העונה שתרצו לשכוח

    ההתנגשות של שתי כוכבות הפכה לסדרה מצוינת

     

    אני לא מאמינה שעודף משקל הוא מחאה חברתית, או שיש אמירה בלהיות אדם שמן. ניסיונות להטות את המטוטלת לצד השני שלה ולטעון שרק נשים גדולות הן "נשים אמיתיות" עורר אנטגוניזם ובעצם עשה את המקבילה של שמנופוביה לאנשים רזים. אני בהחלט חושבת שקבלת עצמך היא אמירה חברתית, ואת זה הפרק השלישי של "שמנופוביה" מבהיר היטב.

     

     

    כי זה נכון, הבעיה היא בנו, שאר האנשים. בהנחה שהם בריאים והמקום היחיד בו המשקל שלהם מגביל אותם הוא האינטראקציה עם החברה, מי שמאמלל את האנשים השמנים הם אנחנו, לא השומן שלהם. ולכן אנשים שהצליחו להישאר על הציר שלהם, לקבל את עצמם כאנשים שמנים, להשלים עם הגוף שלהם ולהתעלם מהתגובות והציפיות, הצליחו לנצח את הדפקט החברתי ולמצוא לעצמם מקום. אני בטוחה שזה לא קל. בטח לא יותר קל מלשנות את הקוד החברתי. אבל זה לפחות משהו שאנשים שמנים יכולים לעשות למען עצמם.

     

     

    במבט ראשון זה מרגיש כמו סתירה פנימית. סיוון היא בחורה צעירה שהפער בין הדימוי העצמי שלה למראה שלה הוא לא
    ייאמן. היא יפהפיה ומעט מלאה אבל היא רואה את עצמה כ"מפלצת". ומצד שני תום הורביץ', לוקץ' והורביץ, גדולים ממנה בכמה וכמה מידות, מתהלכים בעולם בשביעות רצון עצמית מעוררת קנאה. זה מסתדר עם ההבנה שאיפה שהוא הסדרה עברה מלדבר אלינו, הצופים המבקרים, המעליבים, המציקים, לקהל יעד אחר – אל הצופים שמזדהים עם יושבי הספה, אל קהילת השמנים. נכון, אפשר לשבת ולחכות שמשהו בקוד החברתי ישתנה. הוא ללא ספק צריך להשתנות ואולי זה אפילו יקרה. אבל הטיפול העצמי הוא הדרך הטובה ביותר. לא לרזות, לקבל. הבעיה היא אצלנו, החברה, אבל הפתרון - אצלם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים