שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    סופר כלב: על "ידיד לעת צרה"

    הוא ידע לקרוא, הבין את שפת בני האדם ואפילו תכנת מכשירי וידאו - הגיבור של "ידיד לעת צרה" היה כלב אחד יחיד ומיוחד, שגילמו לא פחות מחמישה בעלי זנב. במבט לאחור הסדרה הקנדית נשענה על תסריט קצת עצלני, ולא בטוח שארגוני בעלי החיים היו נהנים ממה שקרה מאחורי הקלעים. מצד שני - מתי ראיתם את טוליפ מציל חיים?

    אנחנו זוכרים אותה כ"ידיד לעת צרה" – כלב רועים גרמני שמגיע משום מקום, מתיידד בקלות עם בני אדם ועוזר להם,  וכשהם רוצים לאמץ אותו ולספק לו בונזו לכל החיים, הוא נותן להם את המבט ומסתלק. אבל בואו נודה באמת, "The Littlest Hobo" היתה סוג של עצלנות תסריטאית. הכלב הזה, הוא יודע לקרוא, מבין את שפת בני האדם ומסוגל – כמה נוח - לתכנת מכשיר וידאו.

     

    כל פרק נפתח כשהוא כבר מיודד עם מישהו. מדי פעם הדמויות מדברות אליו כדי להסביר לצופים מה קורה, אבל אף אחד לא יודע איך קוראים לו, מה המניעים שלו, מה עושים הוריו, למה הוא הולך לאן שהוא הולך ומה הוא רוצה. הוא פשוט ממשיך ולעולם אינו מגיע. בתור ילדה זה לא כל כך הפריע לי, אבל עכשיו אפעס עולים בי כמה סימני שאלה.

     

    במקור "The Littlest Hobo" היה סרט קולנוע אמריקני שנוצר בשנת 1958. הוא הצליח מספיק כדי להפוך חמש שנים אחר כך לסדרה עם אותו השם שדווקא הצליחה יחסית, אבל נעצרה בגלל סכסוך בין ההפקה לרשת המשדרת. שבע שנים אחר כך העניין נפתר משפטית אבל המפיקים כבר איבדו את המוג'ו וויתרו על המשך הסדרה. אלא שקנדי צעיר בשם כריסטופר דיו, שעבד כעורך בסדרה המקורית, חש שלכלב הנווד נשארו עוד כמה פרקים בקנה, והחליט להפיק סדרת המשך.

     

    "ידעתי מה לעשות כדי לגרום לתוכנית לעבוד" סיפר בראיונות. "אתה לא מבלה שלוש שנים בחדרי עריכה בלי להכיר כל ניואנס של הדמות והבנה של מה הוא יכול או לא יכול לעשות, גם אם הוא כלב". הוא פנה למפיקים המקוריים ורכש מהם את הזכויות, מצא מימון, יצר קשר עם המאמן המקורי אייזנמן והלך עם זה לרשת שידור קנדית – CTV.

     

    עוד בשידור חוזר:

    בלשים בלילה, ומתח מיני מסביב לשעון

    שנים חיכינו לנשיקה: בחזרה למי הבוס

    על טעם ועל ריח ועל סמים קשים

     

    ב-CTV התרשמו מהזכויות ומהמאמן, פחות מיכולות ההפקה של היזם הצעיר. הם הסכימו לתת לו את הפרויקט בתנאי שיוצמד אליו מפיק ותיק, ובשקט אמרו לעצמם שזה נשמע כמו משהו שאפשר למכור לאמריקנים. "הם הביאו מפיק ניו יורקי שהיה בסדר עד שהוא התחיל להתערב בהחלטות אמנותיות". אחת ההחלטות האלה כמעט החריבה נכס מונומנטלי של הסדרה – שיר הפתיחה שאין דרך להקשיב לו מבלי להפוך לשלולית רגשנית, וגם ניתוח הסרת אונה לא יעזור לכם להוציא אותו מהראש.  

     

    בחזונו דיו ראה את הכלב כקאובוי מודרני, תמיד לבד, משוטט בין ישובים ולעולם אינו נשאר במקום אחד. הוא פנה למלחין פרסומות שהכיר וביקש ממנו להלחין את שיר הפתיח בסגנון קאנטרי. כולם אהבו את התוצאה חוץ מהמפיק האמריקני שהקדים את זמנו ודווקא חשב שזה צריך להיות ג'אז. את הג'אז כולם שנאו, כולל המפיק האמריקני עצמו. גרסת הקאנטרי רוככה קצת, ואת התוצאה מכיר כל מי שהיתה לו טלוויזיה בשבתות אחרי הצהריים בשנות ה-80. השיר, אגב, הפך ללהיט. "קיבלנו מכתבים מבריטניה", נזכר דיו, "אנשים סיפרו לנו שהם שרים את השיר בכל פעם שהם מסיימים ערב בפאב, לפני שהם הולכים הביתה".

     

    העונה הראשונה אכן ניסתה לפנות לקהל אמריקני או במילים אחרות – הכילה רמה גבוהה יחסית של אלימות (מוות בנפילה לפיר של מעלית, סחטנות ודקירות). החל מהעונה השנייה היא נטתה יותר להלך הרוח הקנדי ורמת האלימות צנחה והתמתנה. במקביל הצילומים עברו יותר ויותר ללוקיישנים בערים קטנות, כפרים וחיק הטבע.

     

    קאובוי מודרני. "ידיד לעת צרה" ()
    קאובוי מודרני. "ידיד לעת צרה"
     

    לונדון היה שמו של הכלב המקורי שהופיע בסרט הקולנוע. הוא נקרא ככה כי המאמן שלו, אייזנמן, ניצל מהתקפת טילים בלונדון בזמן מלחמת העולם השנייה. ממש כמו התאומות אולסון, בסדרה לונדון כבר היה חמישה כלבים שונים, שבקרדיטים רוכזו כולם תחת השם לונדון. כולם מאומנים בשיטה שפיתח אייזנמן, במסגרתה לימד כלבים להגיב להוראות ספציפיות, לזהות צבעים (!) ולהבין אנגלית, גרמנית וצרפתית. הוא טען שלכלבים שלו יש אוצר מילים של ילד בן שמונה והוכיח את זה במהלך הצילומים. למבוגרים היה אוצר מילים רחב יותר אז הם ביצעו פעולות מורכבות יותר, הצעירים ביצעו פעלולים נמרצים יותר כמו קפיצה מחלון של מכונית נוסעת.

     

    בצפייה חוזרת, אגב, מגלים שלפחות בעונה הראשונה לונדון לא עשה הרבה. נכון שרשימת ההישגים שלו במהלך העונות היא משהו שכל רזומה היה נהנה להתחכך בו – הוא גנב ציורים מבוס של המאפיה, הציל בלרינה רוסית מהקומוניסטים, יילד אשה (!), מצא כתבת ארכיון על אדם שהתחזה לאמן כדי לחשוף אותו (אפילו עיתונאים מתקשים לעשות את זה לפעמים) והציל ילדים חמודים מהתפוצצות מאגר תחמושת, אבל בתכלס זה התמצה בלנבוח מדי פעם, לקפוץ על אנשים ולסחוב דברים ממקום למקום. מצד שני, לזכותו ייאמר שהוא הניע את העלילה מבלי לדבר, בלי אפקטים. הציל אנשים בענייני חיים ומוות או סתם עודד אותם למצות את הפוטנציאל שלהם ולהגשים חלומות. מה טוליפ עשה בזמן הזה? ישב באולפן ונגע בעצמו?

     

    חמישה כלבים בשם לונדון ()
    חמישה כלבים בשם לונדון
     

    לא בטוח שהשיטות של אייזנמן היו עוברות היום בשקט את ארגוני בעלי החיים. שחקנים שהיו על הסט דיווחו שהוא תקשר עם הכלבים בצרחות. "זה היה די מטריד, הוא היה צורח 'תשאיר את המבט על הכדור, לכל הרוחות!'. היינו צריכים להגיד את הדיאלוגים שלנו כשהוא צורח ברקע והבמאי אומר לנו 'פשוט תתעלמו ממנו'. אחר כך הקלטנו מחדש את הדיאלוג בלי הצרחות".

     

    באחד הפרקים המפורסמים ("Smoke") שאתגרו אפילו כלב אלטרואיסטי כמו לונדון, הובו היה אמור לצנוח ליער שעולה באש כשהוא נושא תרופה שעשויה להציל ילד חולה. המפיקים התלבטו אם להצניח את הכלב האמיתי ובסוף החליטו שלא להסתכן. במקומו הוצנחה בובת רועה גרמני אמינה מאוד במושגים של אז. הם זרקו אותה מגובה של 600 מטר וכמובן - המצנח לא נפתח. היא נפלה ישר למטה והשאירה אחריה בור עמוק באדמה.

     

    בתסריט אחר הובו הורעל והמפיק תהה איך הם אמורים לגרום לכלב להיראות מסוחרר. אייזנמן ענה שיש לו כלב זקן עם בעיה בירכיים, וכשהוא הולך – אף שהוא לא סובל מכאבים – הוא נראה שיכור. "אני זוכר שהלב שלי נקרע כשצילמנו אותו צולע בתוך היער, מגיע לבול עץ, קופץ מעליו בשתי הרגליים הקדמיות וגורר את שתי האחוריות, נופל וקם וממשיך ללכת עד שהוא מגיע לתחנה של החוואי. כמות הטלפונים והדואר שאנחנו קיבלנו בעקבות הפרק הזה – איך העזתם לגרור ככה את הובו!! איך העזתם לפגוע בו בשביל הטלוויזיה!! – היינו צריכים להוציא הודעה לעיתונות ולהפוך את זה לסיפור חיובי, על ההופעה ההירואית האחרונה של כלב זקן שכבר הביא כמה צאצאים לתוכנית".

     

     

    כמו רוב סדרות הטלוויזיה המצליחות בקנדה, כל שחקן ברדיוס של 50 קילומטר של הסט הופיע בסדרה. כולל מייק מאיירס. כיוון שהלונדונים היו השחקנים הקבועים היחידים, לא היו תככים ומריבות מאחורי הקלעים, ועד כמה שידוע אף אחד מהכלבים לא פיתח גינונים של סטאר ודרש שלא יפריעו לו בקרוואן שלו בזמן שהוא עושה מדיטציית ליקוק.

     

    "אבל הוא בהחלט היה כלב מלכותי" הבטיח אחד המפיקים בראיון נוסף. "הוא היה אצלי בבית והשתלט על הספה, אז אמרתי לו להתחפף ממנה. אבל הוא היה שחקן אמיתי. הוא הלך על הסט ביום שני בבוקר, פיהק ונמתח כאילו הוא אומר 'אוקי, חברה, תדליקו אורות!'. הוא ציית להוראות של אייזנמן שוב ושוב וחזר על אותה פעולה אם צריך. בכל הפעמים שהוא רץ בשדות, הוא מעולם לא עצר 'לבקר' איזה עץ. אם הוא גרם לנו שעה מצטברת אחת של עיכוב במשך שש העונות שצילמנו, אני אהיה מאוד מופתע. חלק מהסיפורים באמת הלכו קצת רחוק מבחינה אינטלקטואלית, בכל זאת מדובר בתוכנית על כלב, אבל זה עבד כי הוא היה כל כך אמין".  

     

    "ידיד לעת צרה" שרדה שש עונות, 144 פרקים. היא הסתיימה בפינאלה של שני פרקים שבמהלכם לונדון מוצא את עצמו על סירה טובעת עם משפחה קנדית, אבל כולם ניצלים והוא מלחית את עצמו הלאה, לעולם שכולו בני אנוש נזקקים וחסרי תקנה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים