שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    הביט בפני הרוע - וניצח: "נשארנו בודדים מתוך 3,000 נערים"
    יוסף זלמן קליינמן היה בקושי בן 14 כשנשלח עם משפחתו לאושוויץ. היום הוא אחד העדים האחרונים שנותרו ממשפט אייכמן - והוא עוד זוכר הכל: "הצעקות היו נוראיות. צרחו 'שמע ישראל', 'אבא' ו'אמא'. כיסית את עצמי עם שמיכה ותקעתי אצבעות באוזניים כדי לא לשמוע. נשארנו אלף, אבל ידענו שגם לנו נשארו כמה ימים לחיות"

     (באדיבות המשפחה) (באדיבות המשפחה)
    (באדיבות המשפחה)

     

    בשנת 1961 רעשה הארץ לאחר שסוכני המוסד לכדו את אדולף אייכמן. עבור יוסף זלמן קליינמן, אז בן 31, אוד מוצל מאש – הייתה זו שנה של חיטוט בפצעים. על דוכן העדים הוא סיפק לעולם עדות מצמררת על האופן שבו פעלה מכונת המוות הנאצית.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    הערב (א') הדליק משואה בטקס הזיכרון של מכון משואה ללימודי השואה שבתל יצחק, כאחד העדים האחרונים מהמשפט. בגיל 87 קליינמן לא שוכח מאומה. הזיכרון אצלו חי היום כמו לפני שבעה עשורים, ואת ההרצאות שהוא מעביר, הוא מקפיד לחתום בפסוקים מתהלים קי"ח: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה, יסור ייסרני יה, ולמוות לא נתנני".

     

    יום השואה בערוץ היהדות :

     

    קליינמן נולד בשנת 1930, בעיירה קטנה במזרח צ'כוסלובקיה, על גבול הונגריה. הצ'כים כינו את המקום ולקיסבלוש, ההונגרים קראו לו נודג'סייליש ואילו בקרב היהודים המקום כונה סייליש, והיה מפורסם מאוד באירופה של לפני השואה. בעיירה התגורר הרבי מספינקא, שבבית מדרשו התפללה משפחת קליינמן מדי שנה, בראש השנה.

     

    לבני הזוג מאיר וברניה-רחל מאיר הייתה חנות קטנה שאפשרה להם פרנסה בדוחק. בשנת 1928 נולד הבן הבכור, שלמה, שנתיים לאחר מכן נולד יוסף, ושלוש שנים לאחר מכן נולדה בת הזקונים טויבא (יונה). השלטונות חייבו את הבנים ללמוד בבית הספר של הגויים כל יום משמונה ועד שעות הצהריים, וכדי לשמר את המסורת היהודית, נדרשו הבנים לקום מדי בוקר בחמש וחצי, גם בימות החורף. ללכת ברגל עם פנס ובו נר עד לחיידר, שם התפללו ולמדו עד לתחילת הלימודים בבית הספר הממלכתי.

     

    "אני מאמין שבזכות מצוות כיבוד אב זכיתי להישאר בחיים באושוויץ. בתורה כתוב 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך', ואני כבר בן 87". חזר לאושוויץ כ"איש עדות" (באדיבות המשפחה) (באדיבות המשפחה)
    "אני מאמין שבזכות מצוות כיבוד אב זכיתי להישאר בחיים באושוויץ. בתורה כתוב 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך', ואני כבר בן 87". חזר לאושוויץ כ"איש עדות"(באדיבות המשפחה)

     

    בסיום הלימודים היו הילדים רצים לאכול בבית, ואז חוזרים לחיידר כדי ללמוד תורה עד שבע בערב, "אבל לא יצאו הרבה גאונים מהעיירה שלנו", קליינמן מחייך. "היתה קצת אנטישמיות והיהודים לא הרימו ראש. כשאחי הרביץ פעם לילד נוצרי, אמא שלו באה להתלונן בפני אמא שלי שכעסה על אחי. כשהוא ענה 'אבל הוא התחיל', היא ענתה :'אנחנו בגלות. אנחנו לא יכולים להחזיר מכות'".

     

    כשהרבי היכה על השולחן

    קליינמן מספר כי בתחילת מלחמת העולם השנייה, היהודים במזרח צ'כוסלובקיה לא סבלו. כאשר ההונגרים כבשו את אזור מגוריו, החלו חוקים שאסרו על יהודים להחזיק עסק ללא שותף גוי, אבל יחסית ליהודי פולין, למשל, היה מצבם שפיר באופן יחסי. עם זאת, הצעירים חויבו להתגייס לצבא ההונגרי, ובין המגוייסים בעל-כורחם היה האח החורג, שמעון קליינמן, ואז אבדו עקבותיו. 

     

    עדותו של קליינמן במשפט אייכמן

     

    "בשנת 1941 התחילו שמועות על שואה, ובהמשך סיפרו יהודים שנמלטו לאזור שלנו, על מה שקורה בפולין ועל השמדה של יהודים. לא היה לנו לאן לברוח. המצב הפך קשה יותר, ובגיל 12 נאלצתי להפסיק את הלימודים, ולהתחיל לעבוד עם אחי שלמה בעבודות מזדמנות כדי לסייע בפרנסת הבית. היינו מגיעים לתחנת הרכבת, ועוזרים לנשים זקנות לסחוב חבילות תמורת תשלום. בקיץ שמרנו על בוסתן פירות, ואחר כך עבדנו בבציר".

     

    לדברי קליינמן, "בתחילת 1944 השתפק מצב הרוח, וחשבנו שהמלחמה תפסח עלינו - החזית הרוסית התקרבה ממזרח, וכולם יודעו שהאמריקנים מתכננים לפלוש לאירופה. ראינו מרחוק את האור בקצה המנהרה, ואז הגיע 19 מרץ 1944".

     

     (באדיבות המשפחה) (באדיבות המשפחה)

    יומיים לפני ראש השנה, הגיעו ד"ר מנגלה וסגנו לסלקציה. שלמה קליינמן נגזר לחיים, ואילו אחיו הצעיר נשלח למוות. אלא שהאח הגדול סימן לאחיו להסתנן בחזרה לצריף ובכך הציל את חייו (באדיבות המשפחה) (באדיבות המשפחה)
    יומיים לפני ראש השנה, הגיעו ד"ר מנגלה וסגנו לסלקציה. שלמה קליינמן נגזר לחיים, ואילו אחיו הצעיר נשלח למוות. אלא שהאח הגדול סימן לאחיו להסתנן בחזרה לצריף ובכך הציל את חייו(באדיבות המשפחה)

     

    את התאריך הזה הוא לא ישכח לעולם, מאחר ונטל חלק בהתרחשות היסטורית: "נודע לנו שהרבי מסאטמר יבוא לעיירה שלנו, כדי להשתתף בסעודת 'שבע ברכות' של האחיינית היתומה שלו שהוריה נספו בשואה", הוא מספר. "לא נתנו לנו להיכנס כי ניראנו כמו שני פרחחים שבאו לאכול, ולכן הסתובבנו סביב הבית עד שהצלחנו להסתנן פנימה.

     

    "אחי ואני עמדנו מול הרבי, וזו הייתה הפעם הראשונה שראינו סעודה כזו. פתאום נכנס אדם, ניגש לרבי, לחש לו דבר מה - והגיש לו פתק. הרבי קרא, קם מהכיסא מזועזע, דפק ביד על השולחן ואמר: 'רבותיי, אנחנו מסיימים את הסעודה מיד, ועל כולכם להתפזר הביתה'. קמה מהומה גדולה, ואז התברר שהצבא הגרמני כבש את הונגריה. בזאת התחילה שואת יהדות הונגריה".

     

    טיפות של גשם לפה של אבא

    הילדים רצו לבשר להוריהם את בשורת האיוב, והבקשה הראשונה של האם מהבן הצעיר הייתה לשרוף את קלסר המפות שלו, "שבעזרתן הסברתי לאבא את מהלכי המלחמה", הוא נזכר. "שרפתי את הקלסר, וכעבור שבוע החלו הצווים הראשונים. בהתחלה דרשו לשאת טלאי צהוב, אבל החיים היהודיים נמשכו. כולם הלכו לבית כנסת, הלימודים נמשכו ואפיית המצות התנהלה לפני פסח כמתוכנן. אבל ביום הראשון אחרי פסח הגיע צו שמורה ליהודים להיכנס לגטו. היה בכי גדול ונכנסנו לגטו - כ-4,000 מתושבי העיירה, ועוד כ-6,000 יהודים מהאזור".

     

    הפגנה באיטליה למען עלייה עברית בשנת 1945 (באדיבות המשפחה) (באדיבות המשפחה)
    הפגנה באיטליה למען עלייה עברית בשנת 1945(באדיבות המשפחה)

     

    ב-19 במאי יצא הטרנספורט הראשון של בני העיירה לאושוויץ, ועל הרכבת היו גם בני משפחת קליינמן. "לא ידענו שאת החבילות שהתאמצנו לסחוב ייזרקו לנו, וש-80% מאיתנו יהיו מתים אחרי שלושה ימים. ב-22 במאי 1944, עצרה הרכבת באושוויץ. הדלתות נפתחו ברעש גדול. היו צעקות נוראיות, 'מהר', בהונגרית, ביידיש ובגרמנית.

     

    "עזרתי לאבא לרדת, ואבא בקושי עמד על הרגליים, כי הגרמנים לא נתנו לנו מים בנסיעה. הוא הוא לא שתה כלום, ונתן לנו לשתות את מה שהיה. בחוץ טפטף גשם דקיק, ולכן השארתי את אבא ליד דלת הרכבת, ובמהומה הגדולה על הרציף מיהרתי לערימה ענקית של חפצים שהגיעה ברכבת קודמת ולא הספיקו לפנות.

     

    "התכופפתי ולקחתי משם ספל. חזרתי לאבא ופחדתי שיתעלף. ביד השנייה הרמתי את הספל הקטן והצלחתי לתפוס כמה טיפות של גשם שאותן נתתי לאבא להרטיב את השפתיים. אני מאמין שבזכות מצוות כיבוד אב זכיתי להישאר בחיים באושוויץ. בתורה כתוב 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך', ואני כבר בן 87".

     

    עם סידור תפילה בלב התופת

    בני הזוג קליינמן נשלחו אל המשרפות עם בתם. האחים שלמה ויוסף נשארו ביחד, ונשלחו לצריף מיוחד שהכיל כאלף נערים. קליינמן מודה בכנות שאחת התעלומות שעדיין מעסיקות אותו, כמו גם את קומץ הניצולים, היא לשם מה שוכנו הנערים בצריפים מיוחדים, תוך שהנאצים בכלל, וד"ר יוזף מנגלה במיוח - דואגים לבריאותם. "בניגוד לזוגות התאומים שבהם הוא ביצע את הניסויים, בנו לא עשו ניסויים, לא קיבלנו מספר וגם לא עבדנו. כשהיו בודקים לנו את הגרון, אפילו היו מביאים לנו מים כדי לשטוף את הפה. זה היה מוזר".

     

    מהשואה לקפריסין, ומשם למלחמת השחרור: ששתי על האפשרות להגן על ירושלים (באדיבות המשפחה) (באדיבות המשפחה)
    מהשואה לקפריסין, ומשם למלחמת השחרור: ששתי על האפשרות להגן על ירושלים(באדיבות המשפחה)

     

    עם זאת, הנערים סבלו מרעב מתמיד, חשש ממלקות ופחד מהיום שבו יועברו למשרפות. לדברי קליינמן, מה שעזר לו ברגעים הקשים, הוא סידור תפילה שהשיג. "זה היה סידור יוקרתי, בהוצאת 'סיני', מהסוג שהיו נותנים בבתים עשירים לבר מצווה. אני כמובן לא קיבלתי מתנה כזו, ודווקא במקום הזה השגתי את הסידור".

     

    כשהוא נשאל עד כמה יהודים הסכימו לסכן עצמם כדי לקיים מצוות בלב הגיהנום של אושוויץ, הוא מביא אירוע שנחקק בזיכרונו: "היה מקובל להכות בעזרת מקל גומי המכיל מילוי קשיח, בהתאם לחומרת ה'עבירות' שהיינו מבצעים, כאשר העונש החמור ביותר כלל 24 מלקות.

     

    "באחד הימים ראיתי את סגן מנהל הצריף הולך עם המקל בידו, ובסקרנות של נער עקבתי אחריו. במחנה המתין לו נער שחיכה לעונשו. הוא התחיל להלקות אותו - אנחנו ספרנו: 5 מלקות, 10 מלקות - והנער שהולקה לא השמיע קול בכי או אנחה. כאילו זה לא נוגע לו. גם כשהגיעו ל-25 מלקות הוא עוד לא הוציא אנחה.

     

    "סגן מנהל הצריף הפך אותו על גבו, והחל להכות בו ברגליים, בראש ואנחנו סופרים – כשהגיע ל-50 הוא הפסיק. עזרנו לנער שהולקה לעלות עד הדרגש, ואז התברר שהוא הולקה בגלל שנתפס מבריח סידורי תפילה. אחר כך שאלנו אותו - והוא ענה: 'זה היה שווה'. רק את זה הוא אמר".

     

    לוח השנה של גבלס

    עיקר הדאגה התעוררה בסמוך לחגים היהודיים. קליינמן מעיד כי ד"ר מנגלה היה מגביר באופן מכוון את השמדת היהודים לקראת פסח וחגי תשרי. "בחגים היו מחסלים את אלה שלא עובדים; את כל מי שלא מביא תועלת. קראו לזה ה'קלנדר (לוח השנה) של גבלס'".

     

    "את ההרצאות שהוא מעביר, הוא מקפיד לחתום בפסוקים מתהלים קי"ח: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה, יסור ייסרני יה, ולמוות לא נתנני". עם המשפחה שהקים (באדיבות המשפחה) (באדיבות המשפחה)
    "את ההרצאות שהוא מעביר, הוא מקפיד לחתום בפסוקים מתהלים קי"ח: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה, יסור ייסרני יה, ולמוות לא נתנני". עם המשפחה שהקים(באדיבות המשפחה)

     

    וכך, יומיים לפני ראש השנה, הגיעו ד"ר מנגלה וסגנו לסלקציה. שלמה קליינמן נגזר לחיים, ואילו אחיו הצעיר נשלח למוות. אלא שהאח הגדול סימן לאחיו להסתנן בחזרה לצריף ובכך הציל את חייו. "הצעקות היו נוראיות. צרחו 'שמע ישראל', 'אבא' ו'אמא'. כיסית את עצמי עם שמיכה ותקעתי אצבעות באוזניים כדי לא לשמוע. נשארנו אלף, אבל ידענו שגם לנו נשארו כמה ימים לחיות".

     

    ב-5 באוקטובר 1944 יצאה מאושוויץ רכבת ועליה עובדים. האחים קליינמן עם מספר נערים נוספים, הצליחו להסתנן פנימה. "כשהרכבת התחילה לנסוע היה זה אחד הרגעים המאושרים בחיי", הוא מעיד. "עזבתי את אושוויץ ברכבת ולא בעשן הארובה. מ-3,000 הנערים שבצריפים נותרנו כמאה בלבד, ומתוכם הסתננו לרכבת העובדים עשרה נערים בלבד".

     

    העובדים נשלחו לעבוד בבניית בונקרים למטוסי הסילון החדשים של גרמניה, לא רחוק ממחנה דכאו שבגרמניה. הם סבלו מאלימות ורעב נוראיים, עד שב-27 באפריל, יומיים לפני שחרור דכאו, שוחרר המחנה.

     

    מאושוויץ - לקפריסין

    אם חשבו האחים שבכך הסיימה סאת תלאותיהם, הרי שטעות הייתה בידיהם. הם הועברו על ידי הבריגדה היהודית לאיטליה, ושם עלו על סיפונה של אוניית המעפילים "ארבע חירויות". סמוך לחופי ארץ ישראל הבריטים גילו אותם, והאחים הצטרפו לקרב חסר הסיכוי, שבו ניצולי שואה מצויידים בקופסאות שימורים נאבקו בחיילים הבריטים שהיכו בהם באכזריות - ולאחר מכן גירשו אותם לקפריסין.

     

    רק ב-15 במרץ 1947 הרשו הבריטים לניצולים לעלות לארץ ישראל, והאחים קליינמן ששו על האפשרות להגן על ירושלים, הפעם כחלק מצבא יהודי.

     

    האחים שלא נפרדו (באדיבות המשפחה) (באדיבות המשפחה)
    האחים שלא נפרדו(באדיבות המשפחה)

     

    כשהוא נשאל האם לא שקל לחזור למולדתו, קליינמן מפטיר בציניות, כי כ"בוגר אושוויץ" היה ברור לו שהוריו, אחותו ושאר בני משפחתו נספו כולם. "לא היו אז משפחות, לא היו ילדים. לא היו צעירים ממני, וגם לא היו זקנים. ידענו שאין לנו מה לחפש שם".

     

    קליינמן סיים שירות צבאי ב"גבעתי" ופתח עסק מצליח לנגרות, אך התקשה למצוא אהבה. "הייתי ביישן וזה לא הלך", הוא אומר. "בירושלים גם לא אהבו להתחתן עם אלה שבאו מאירופה".

     

    אלא ששנה אחרי משפט אייכמן, בגיל 33, הוא פגש את חיה שוורץ, צעירה בת 21, שגם היא שכלה רבים מבני משפחתה בשואה. "חיכיתי הרבה זמן עד שהיא תגדל", הוא אומר, ובני הזוג פורצים בצחוק. לשניים נולדו שלושה ילדים, 16 נכדים ושני נינים. האחים קליינמן סירבו לעזוב האחד את השני גם בבגרותם, ובמשך שנים ארוכות חיו בית מול בית ברחוב ריינס בירושלים, עד שהאח שלמה הלך לעולמו, בשיבה טובה, לפני כארבע שנים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    באדיבות המשפחה
    יוסף זלמן קליינמן בילדותו
    באדיבות המשפחה
    מומלצים