שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עיצבה את הזיכרון הממלכתי: הפנים של סבא, המספר של סבתא
    לילד בן השבע שבכרזת השואה הממלכתית קוראים יוסף, ועל אף 92 שנותיו הוא זוכר במדויק היכן צולמה התמונה, "הרבה לפני שכל הבלגן התחיל". רעייתו, שבחרה לשתוק כל חייה, אמרה לנכדתה הסקרנית: "'את המספר שעל היד יכתבו על הקבר שלי". אבל תמר בודנר, דור שלישי לשואה, הנציחה אותו

    תמר ואופי (סבא) יוסף ישעיה בודנר ()
    תמר ואופי (סבא) יוסף ישעיה בודנר

     

    הדור השלישי חי את הזיכרון: תמר אודיה בודנר (22) גדלה לתוך מורשת זכרון השואה עם סבים וסבתות שכולם אודים מוצלים מאש. השנה זכתה לעצב את כרזת הזיכרון הממלכתית לשואה ולגבורה לשנת 2017 מטעם מכללת "אמונה", במסגרת תחרות הכרזות שמקיים "יד ושם" מדי שנה - וסגרה מעגל כאשר פני סבה והמספר שעל ידה של סבתה מונצחים בה.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    תמר, אביה וסבה – שלושה דורות לשואה – חיים את הזיכרון ואת המחויבות להנחילו לדורות הבאים: "השואה תמיד הייתה נוכחת", בודנר מספרת. "ביקשנו תמיד מסבא שיספר, אבל בתור ילדה גם תמיד חיפשתי לקרוא ספרים על השואה. רציתי לדעת כמה שיותר, לשמוע כמה שיותר, הייתי מחפשת וחוקרת".

     

    יום השואה בערוץ היהדות :

     

    "השואה נכחה בכל מני רגעים בחיי. למשל אם לא רציתי לאכול משהו, אז סבא היה אומר מיד ש'ממש לא זורקים אצלנו אוכל'. סבא אומר לי: 'הייתה תקופה שהייתי צריך להילחם על זה'. לסבתא יש מספר על היד, ואני זוכרת שבתור ילדה קטנה שאלתי אותה מה זה, והיא לא סיפרה. רק אמרה: 'יכתבו את זה על הקבר שלי".

     

    בעיניים של ילד בן 7

    במסגרת לימודי העיצוב הגרפי במכללת "אמונה", ניגשה בודנר לתחרות עיצוב הכרזות השנתית, שנושאה השנה - "היחיד בתוך הכלל בשואה". "המספרים באו לבטא המון: המון אנשים, שאת חלקם אנחנו מכירים וחלקם אנונימיים - ומצד שני הפנים הבודדות של הילד, שאפשר להסתכל לו בעיניים. וכך מקבל הצופה את שני המימדים בו-זמנית: הכלל והפרט".

     

    הכרזה הממלכתית: פני סבא ()
    הכרזה הממלכתית: פני סבא

     

    תמונת הילד, כאמור, היא תמונתו של סבא (אופי, בפיה) יוסף ישעיה בודנר שצולמה כשהיה בן 7, ואילו אחד המספרים - זה שחקוק על גב ידה של סבתא, אשתו. אופי בודנר עוד זוכר בבהירות את הרגע שבה צולמה התמונה: "זה היה לפני 85 שנה, הייתי אז בן 7, היה אז קיץ, והיינו בנופש משפחתי עם אבא ואמא בגבול גליציה-פולין", הוא מספר. זו הייתה אז תקופה מקסימה, הקיץ של 1932, הרבה לפני שכל הבלגן התחיל"

     

    "כשהראו לי את הכרזה, המשפחה לא זיהתה בהתחלה שזה אני, שתמר השתמשה בתמונה שלי. זה כל כך ריגש אותי לראות את זה ועם המספרים, זה יפהפה השילוב שהיא יצרה. זו זכות גדולה עבורי".

     

    צבי בודנר, בנו של יוסף ואביה של תמר, חולק את ההתרגשות: "אני לא לוקח את זה כמובן מאליו שצעירים כמו תמר עדיין לא שוכחים, ועושים מעשים להנציח. זה חלק מהחינוך שהיא קיבלה, כמובן, אבל צריך מזל שזה יקרה. אני גדלתי בארצות הברית, לאבא שסיפר ואמא ששתקה. בבית הספר – גם זה היהודי - לא הקדישו לשואה מקום, למרבה הבושה. היום אני יודע שחל שיפור בתחום, אבל בילדותי לא היה לזה מקום. גם בארץ: הילדים גדלו, וההורים שתקו".

     

    חג החירות שלו

    בתקופה הזו בשנה אופי בודנר מדבר יותר. "שביעי של פסח הוא הזמן שבו אבא שלי שוחרר לחופשי", צבי מסביר. "הוא עולה לתורה, אז שואלים לכבוד מה? ויש שיחה על זה. הזיכרון חי ומדברים עליו".

     

    "הנס ששרדנו כמשפחה, זה מעשה פלאים. אי אפשר להבין איך זה קרה, איך הצלחנו להישאר חיים". "אופי" בודנר עם משפחתו ()
    "הנס ששרדנו כמשפחה, זה מעשה פלאים. אי אפשר להבין איך זה קרה, איך הצלחנו להישאר חיים". "אופי" בודנר עם משפחתו

     

    יוסף בודנר מספר רבות על קורותיו במלחמה ההיא: איך הוא ואחיו התחבאו בעליית הגג במשך חודשים; איך הורידו את אביו ברגע האחרון מרשימת המשולחים לאושוויץ בזכות מנהל שלא ידע כיצד לנהל את המזקקת הוויסקי המשפחתית; איך ברח להונגריה ונאלץ להימלט ממנה שוב עם הכיבוש הנאצי, וגם הפעם ה"כמעט" לא חדל ללוות אותו.

     

    "כשברחנו בחזרה לסלובקיה, הקבוצה שהבריחה את הגבול לפנינו נתפסה. גם אחרי שחצינו, אבא אמר לנו ברגע האחרון לא לבוא הביתה, וברחנו כולנו למערב סלובקיה - בהתחלה לכפר מסוים, ואז כחלק מהמחתרת ברחנו להרים. התחבאנו שם במערות, עד שאחד המקומיים שעימו היינו בקשר צעד שלוש שעות אל מעלה ההר כדי לספר לנו שהרוסים שחררו את סלובקיה, ואנחנו בני אדם חופשיים. זה קרה בשביעי של פסח".

     

    "נפש תאומה"

    את המחוייבות לזיכרון ולהודיה על הניסים שהותירו אותו בחיים, מקפיד בודנר לציין בכל פעם מחדש: "כל השנים שמרתי על הזיכרון, התראיינתי ודיברתי ב'יד ושם'. מה לא? התרגלתי לזה, עד כמה שאפשר. אני בארץ רק 35 שנים, כי אחרי המלחמה גרתי בארצות הברית.

     

    "איך זה שלמרות שהם נאלצו להיפרד לתקופות שונות תוך כדי בריחה, הם תמיד הצליחו להגיע לאותו מקום בלי שום תיאום, בדרכים לא דרכים, בלי שום תכנון. תמיד ריתק אותי הקשר הזה". עם התאומה שלה ()
    "איך זה שלמרות שהם נאלצו להיפרד לתקופות שונות תוך כדי בריחה, הם תמיד הצליחו להגיע לאותו מקום בלי שום תיאום, בדרכים לא דרכים, בלי שום תכנון. תמיד ריתק אותי הקשר הזה". עם התאומה שלה

     

    "כל השנים הייתי ציוני. אחרי המלחמה הייתי ב'בני עקיבא', הבאנו משלוחים של ילדים שאספנו מכל אירופה, והעלינו אותם לישראל, עד שהחלטנו לעזוב. אבא רצה לעזוב את אירופה לארצות הברית. השארנו את כל הרכוש, את כל מה שהיה לנו, ועזבנו את אירופה. הנס ששרדנו כמשפחה, זה מעשה פלאים. אי אפשר להבין איך זה קרה, איך הצלחנו להישאר חיים".

     

    מעבר לזיכרון השואה המלכד את שלושת הדורות, חולקים תמר וסבא אופי גם חוויה גנטית-נפשית משותפת; לשניהם יש תאום זהה, מה שמוסיף רובד נוסף אל הנזילות שברעיון היחיד והקולקטיב שמובע ברכזה: "התאום של סבא שרד, ונפטר לפני 13 שנים", מספרת תמר. "כשהראיתי לסבא את התמונה, רציתי לוודא אם זה הוא או אחיו, והוא אמר לי 'זה אני, ואני אפילו זוכר איפה עמדתי כשזה צולם'.

     

    "העובדה שגם אני תאומה וגם הוא תאום, מחברת בינינו בעוד משהו. חלק מהשאלות שהייתי שואלת אותו, היו על זה: איך זה שלמרות שהם נאלצו להיפרד לתקופות שונות תוך כדי בריחה, הם תמיד הצליחו להגיע לאותו מקום בלי שום תיאום, בדרכים לא דרכים, בלי שום תכנון. תמיד ריתק אותי הקשר הזה. אני מרגישה את זה גם עם התאומה הזהה שלי, שאני יכולה להרגיש בכל רגע נתון מה עובר עליה".

     

    "קשה להבין את החיבורים האלה לעומק", סבא "אופי" מחייך. "דבר אחד חשוב קרה לי: שיש לי משפחה ושכולם מאוד קשורים אחד לשני, חיים האחד למען האחר. זהו, יותר מזה אני לא צריך".

     

    יגאל גרוס, ראש החוג לעיצוב גרפי במכללת "אמונה", אומר כי "הקשר של סטודנטיות במכללה עם נושא השואה לא מתחיל ואף לא נגמר בתחרות עיצוב כרזה. הנושא מלווה אותן לאורך כל שנות הלימוד. העיסוק בעיצוב כרזת יום הזיכרון הוא המשך טבעי לתהליך, היה זה רק עניין של זמן עד שמישהי תזכה ותמר אכן עשתה זאת בהנחייתו המקצועית והמסורה של מאיר אשל".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים