הנשים שהחלו להתחרות בטריאתלון בעשור ה-5 לחייהן
יש להן ניסיון חיים, חוכמה, ועכשיו גם לא מעט כוח. יותר ויותר נשים בוגרות בוחרות להתמסר לשגרת האימונים המפרכת ולאתגרים שמביא עימו ענף הטריאתלון. בגיל המבוגר הן ממציאות עצמן מחדש ויש להן גם לא מעט תובנות על החיים. "הגיל בכלל לא מהווה מגבלה", הן אומרות
בסוף מאי ייערך בהרצליה טריאתלון הנשים ה 24 ע"ש תמר דבוסקין ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים לפני 22 שנה בהיותה חיילת. מקורו של המפעל הקהילתי הזה שמביא למעלה מאלף נשים בכל שנה הוא באמה של תמר, סוזי, כיום בת 70 - שהשתתפה בטריאתלון הראשון שלה ביחד עם בתה על חוף ימה של עכו לפני 24 שנה.
עוד כתבות:
מצאו אושר: להיות "איש ברזל" בגיל 60 פלוס
מתכוונים להשתתף בטריאתלון? ככה תגיעו מוכנים
הרופא שהתנזר מבשר וחלב והתחיל לרוץ טריאתלונים
בטריאתלון הנשים של אז היו רק כמה עשרות משתתפים ונשים בודדות. סוזי הגיעה עם רקע בספורט מתקופות שונות בחייה, בעיקר מצעירותה בארה"ב לפני עלייתה לארץ. באותם ימים גיל 46 כבר נשמע מבוגר למדי כגיל לספורט, ובטח כגיל להתחיל בטריאתלון נשים.
ענף הטריאתלון היה אז בחיתוליו ואמצעי האימון היו בסיסיים וצנועים יותר, מה שאילץ את מארגני האירוע לקיים את טריאתלון הנשים בהיקף כמעט מחתרתי. הטריאתלון הישראלי הראשון התקיים רק חמש שנים קודם לכן והענף כולו היה קיים פחות מ-25 שנה. שלא לדבר על תחרות מגדרית שכמעט ולא הייתה קיימת.
כמעט רבע מאה לאחר מכן צפוי מספר שיא של נשים מעל גיל 50 בטריאתלון הנשים. זאת בזכות איכות החיים המערבית, ההכנסה, והפנאי המשופרים שהביאו לתופעה שתופסת תאוצה של נשים בנות 45 ומעלה המתחילות להתאמן. עבור אותן נשים זהו מבחן מאתגר המתחיל מההבדל הבסיסי שבין גברים לנשים: הלידות. תהליך שמעביר את הגוף שינויים פיזיים ולעתים אפילו מנטליים - ומקשה על חזרה לספורט.
הטריאתלון מציב רף אחר. אורך המסלול, הצורך לשלוט בשלושה סוגי ספורט המצריכים כל אחד שימוש בקבוצות שרירים אחרות, והמעבר עצמו בין מצבים אלו, מהווים אתגר לוגיסטי וגם מנטלי. כל אלה, יחד עם תושיה, סבלנות והרבה מאוד אימונים אולי נראים כהר גבוה, אך מנגד – ייתכן שדווקא הבגרות והבשלות הם אלו שנותנים לנשים פורצות דרך אלו את הכוח לדחוף קדימה.
מניתוח קיצר קיבה לטריאתלון
שרית עוזרי, מחנכת מתל אביב בת 53, החלה את הרומן שלה עם הטריאתלון רק בגיל 48. "אמנם שיחקתי פה ושם כדורסל אבל הייתי מוגבלת ובעודף משקל גבוה ולא יכולתי לפתח את עצמי בספורט", היא מעידה על עצמה. "בגיל 49 עברתי ניתוח קיצור קיבה ולאחריו התחלתי לצאת להליכות. כשהתחזקתי התחלתי לרכוב על אופני שטח ביחד עם מספר נשים שהתאמנו יחד לטריאתלון. הצטרפתי למפגש שנערך במודיעין עם סוזי דבוסקין ויצאתי מלאת השראה. לא דמיינתי שארצה לשחות וגם לרכב על הכביש. זה פשוט הניע אותי לפעולה".
אחד המחסומים החזקים של נשים, ובמיוחד נשים בגיל מבוגר שלא שחו בילדותן או נערותן - הוא השחיה במי הים התיכון. "דווקא הרגשתי בטחון גדול בעצמי וביכולת שלי לשחות, אבל מצד שני לא הספקתי להתאמן כמעט בשחיה לפני הטריאתלון הראשון", מספרת עוזרי. "כשהגעתי לטריאתלון היה לי מאד קשה במים. בקושי הצלחתי לסיים את המרחק ויצאתי אחרונה עם כל התחושות הפיזיות שנלוו לזה, אבל למרות הכל הייתי בעננים. הרגשתי את ההעצמה הנשית הנהדרת וכל מה שרציתי הוא לא לצאת מהמים, אלא רק ללמוד לשחות יותר טוב ולעשות את זה שוב, טוב יותר".
שרית חושבת שענף הטריאתלון הוא כלי מצוין לשמירה על חיים בריאים. "אמנם עדיין הריצה היא הרוב אבל תמיד אפשר למצוא משהו אחר ומרענן לעשות – מה שמחזק את שגרת האימונים ועושה טוב לגוף וגם לנשמה. אנחנו קבוצה של חברות שמתאמנות יחד חלק מהשבוע. כל שבת קמות יחד מוקדם, רצות יחד ויושבות יחד לקפה. אני מרגישה שמה שעוזר לצאת מהמיטה בבוקר הוא החיבור הכולל הזה – הטריאתלון, הנשים, החברות, וכמובן - המטרה.
עם זאת שרית לא רואה יתרון בהתחלה בגיל מבוגר. "חשוב שהספורט יהיה חלק בלתי נפרד מהחיים של כולם כבר מגיל צעיר. הצטערתי מאוד שלא יכולתי בעבר. אלה היו החיים אבל טוב שהייתי בסופו של דבר במקום הנכון ובזמן הנכון, גם אם מאוחר. יחד עם ההשראה שקיבלתי מסוזי הצלחתי לפרוץ את כל הגבולות - לא רק בספורט אלא גם בתחומים אחרים בחיים".
.jpg "\"הצלחתי לפרוץ את כל הגבולות\". שרית עוזרי")
"אני? טריאתלון?"
"חשוב לי להעביר מסר שגיל הוא בכלל לא מגבלה", אומרת דרורית תוינה, בת 63. "במובן מסוים יש בזה אפילו יתרון. העיסוק האינטנסיבי בספורט פוגש אותי בשלב בו הילדים כבר לא בבית ושעות הפנאי נתונות יותר להחלטתי ולבחירותיי. הסיפוק הוא גדול אבל חשוב לומר שהעיסוק בספורט מוסיף המון לחיים של כל אחד בכל גיל ובכל מצב נפשי. חשוב לרצות לצאת מאזור הנוחות ולהיות קשובים לגוף ולמה שמתאים לו".
דרורית, מהנדסת אזרחית, גרה במושב שבי ציון לא רחוק מנהריה, ממש ליד הים. לפני 12 שנה שכלה את ביתה השלישית טל בתאונת דרכים בצומת יחיעם, והיא רק בת 18. על הספורט היא תמיד השקיפה ממרחק. בעלה רץ כתחביב והיא לעומת זאת הסתפקה בהליכות לאורך החוף. לפני מספר שנים קמה בשבי ציון קבוצת ריצה ובשל בעיות גב שתקפו אותה החליטה שזה לא בשבילה. נקודת המפנה החלה לפני שנה וחצי כאשר טיילה עם חברים טיול רגלי מאומץ והביעה את הקושי שלה לצד הקנאה באנרגיות של החברות. היא החליטה שדי לה ובעידודן של חברותיה הצטרפה גם היא לקבוצת הריצה.
"כשיש תמיכה מסביב וקבוצה שמקבלת מגוון כל כך גדול של אנשים ויש בה לכל אחד מקום - זה פשוט עושה את זה", היא אומרת בסיפוק. "בקושי חודש לאחר שהתחלתי וכבר המדריכה פשוט הציעה לי ללכת על טריאתלון הנשים. הייתי קצת המומה. אני? טריאתלון? 'התחלת לרוץ, לשחות את יודעת, וגם על אופניים את רוכבת פה ושם', אמרה לי המדריכה שלי. כל מה שמסביב כבר גרם לי לתחושה כזו שרציתי להסכים. נכנסתי לאינטרנט לקרוא על טריאתלון הנשים וראיתי שהוא לזכר תמר דבוסקין שנהרגה בגיל 21 בתאונת דרכים. באותו רגע היה לי ברור שאני, אמא של טל שנהרגה בתאונת דרכים בגיל 18 - אשתתף בו. אני אקח חלק בהנצחה של תמר".
וכך עם ביטחון מחודש בעצמה יצאה דרורית לדרך. "עברתי 3 חודשי אימונים לטריאתלון שהיו חוויה מדהימה, לא פשוטה. ספורט כל יום תוך כדי מחויבות, מעקב, ובקרה. בקבוצת הטריאתלון הייתי הכי איטית בין כל המתאמנות אבל כל זה לא הפריע לי. הרגשתי שאני משתפרת. חווית טריאתלון הנשים הראשונה שלי הייתה מיוחדת. הפתיע אותי שנשים נגשו אלי ושאלו אותי אם אני סוזי. אחרי שראיתי אותה הבנתי. לא רק השכול מחבר בינינו, אלא גם המראה ה"ג'ינג'י. הרגשתי מנצחת וגיליתי שעיקר ההתמודדות היא מנטלית. כשאני מצליחה לשבור את המחסום - התוצאות ניכרות"
לדרורית זה היה ברור. מכאן חוזרים לריצה, לרכיבה ולטריאתלון הקרוב שאליו היא כבר מתאמנת ובטוחה שתהיה לה תוצאה משופרת. "לא. אני לא מתייחסת לגיל הביולוגי. היום אני יכולה לומר: אני לא מרגישה אותו", היא מסכמת.
רוצים לדעת עד כמה זה אינטנסיבי? צפו ביום בחייה של טריאתלטית מקצועית:
לפנייה לכתב/ת 
