שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בלי בורקס: הניצחון של "בת ים - ניו יורק"
    המקור של "בת ים - ניו יורק" הגיע מאתיופיה, אבל במוקד שלה עמדה בכלל משפחה עיראקית. היוצרים התרחקו מסרטי הבורקס, ליהקו אנשים ללא שום ניסיון במשחק, וצילמו סצנות שלמות במצלמה ביתית - והתוצאה הייתה הסדרה המוצלחת ביותר שנעשתה בישראל על משפחה מזרחית

    השנה היתה 1994. דוד אופק ויוסי מדמוני סיימו לא מזמן את הלימודים שלהם בבית הספר לקולנוע על שם סם שפיגל. ערוץ 2, שבסוף השנה הקרובה יסיים את מהלך ההתפצלות שלו וכל זכיינית תקבל ערוץ, עמד אז בפני סיום שידורי הניסיון וכניסה למתכונת קבועה עם שלוש זכייניות.  כדי לבדל את עצמן מערוץ "לה מרמור" הראשון, חיפשו הזכייניות תכנים שיפנו אל ישראל השנייה, הפריפריאלית, או כמו שהגדיר אותה אלכס גלעדי, אז המנכ"ל הראשון של קשת, "המסעודות".

     

    הרעיון של סדרה המבוססת על מכתבי וידאו צץ אצל מיכה שגריר, אז מפיק ויו"ר הדירקטוריון של סם שפיגל, עוד בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. במהלך המלחמה התקבל אישור נדיר לצילומים באתיופיה לסרט טלוויזיה על העיתונאית תמר גולן והפעילות שלה באפריקה, סרט ששגריר מונה על הפקתו. בדרך לשדה התעופה קפץ צוות הצילום לאשדוד, ביקר ספונטנית אצל משפחה מ"ביתא ישראל" וצילם ילדה אתיופית שמספרת על עצמה ועל החיים בישראל.

     

    מתוך "בת ים - ניו יורק"

    מתוך "בת ים - ניו יורק"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    כשהצוות הגיע לאתיופיה, הוא מצא את בני המשפחה שלה והראה להם את הווידאו. שגריר התבונן בתגובות הנפעמות והמזדהות של בני המשפחה לסרט, והבין שהוא עלה על משהו – סדרה שתתבסס על התכתבויות משפחתיות בווידאו. היום היו קוראים לזה פורמט והופכים את זה לריאליטי, אבל שגריר התביית דווקא על סדרת דרמה. הוא קרא לזה "זום אין זום אאוט".

     

    עוד בשידור חוזר:

    אובג'קשן: פרקליטיי אל איי סללו את הדרך

    דגראסי היה התיכון של כולנו

    סופר כלב: על "ידיד לעת צרה"

     

    כששגריר נתקל בסרט הגמר של אופק בסם שפיגל, "בית", הוא הבין שמצא את הקצה השני של החוט. "בית" תיאר בני משפחה ממוצא עיראקי בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, שישבו בחדר האטום עם הסבתא המשפחתית וניסו לאתר את בית המשפחה בעיראק בתצלומי האוויר של ההפצצות. שגריר פנה אל אופק ואל מדמוני, שעבד איתו יחד במהלך הלימודים, והציע להם לכתוב פרק או שניים לסדרה על פי החזון שלו, שתיועד לערוץ הצעיר והחדש שעומד לעלות. הם הסכימו.

     

    התוצאה הייתה שישה פרקים של "בת ים – ניו יורק", סדרה על משפחה ממוצא עיראקי שחלקה גר בבת וים וחלקה בניו יורק, "מצד אחד כמיהה לחיבור המשפחתי ומצד שני קינה על אובדן המסגרת המשפחתית כמו שהכרנו אותה", מגדיר מדמוני.

     

    היום נדמה שהזרקור שמופנה לנושא העדתיות מכיל רק שני אורכי גל: מזרחים ואשכנזים, אם באופן טבעי ואם מלובה בצורה מלאכותית. מהמקום הזה רק טבעי שסדרות כמו "זגורי" יכילו טון ברור של מחאה. אבל מדמוני ואופק, ששניהם הגיעו מבתים עיראקיים (אופק עיראקי שלם, מדמוני רבע תימני), לא ביקשו לשאת דגלי מאבק, להתמודד עם קיפוח או לפאר מסורת אבות. הם רק רצו לספר סיפור על משפחה שבמקרה הייתה עיראקית. ואולי זאת הסיבה שהסיפור שלהם הפך לסדרה המוצלחת ביותר שעסקה בהווי המזרחי, ואחת הסדרות הישראליות הטובות בכלל.

     

    לא עסקה בקיפוח. "בת ים - ניו יורק" ()
    לא עסקה בקיפוח. "בת ים - ניו יורק"
     

    הפרקים שנכתבו מצאו חן בעיני יוהנה פרנר, שהייתה הממונה על מחלקת הדרמה בקשת, והסדרה יצאה להפקה. השילוב בין מדמוני ואופק, שהרגע נפלטו מבית ספר שלא לימד שום דבר על טלוויזיה, ובין מנהלי קשת חסרי הניסיון היחסי שעמדו לשדר בערוץ פעוט שלא הייתה לו שפה משלו, יצר קרקע פורייה לניסיונות תמימים. חלוקת התפקידים המסורתית של תסריטאי ובמאי נפרצה ראשונה - אופק הצטרף לכתיבה ומדמוני לבימוי. אז דויקה המשפחה למשפחה עיראקית וחלק מהילדים שנכתבו לה כמשפחה מרובת ילדים נשרו מהתסריט.

     

    השניים, שאחזו בחיבה לדוקומנטרי, החליטו להרחיב את מוטיב התכתבות הווידאו לעוד ענפים. נוסף להתכתבות בין האחות אשר בגולה, מירי (מירב שועה) לזיוה (דליה שימקו) בארץ, הפך משה (אילן שושן), אחד האחים שגר בניו יורק, לבמאי סרטי פורנו; דוד (יגאל עדיקא), האח שגר בבת ים, התפרנס מצילום אירועים, וצה"ל (גילי נגר) יצר סרטים ביתיים בנושאים שונים. מאמצעי התקשורת בין בני המשפחה, הפך התיעוד הדיגיטלי לשחקן נוסף בסדרה.

     

    אופק הביא איתו לסדרה שתי נדוניות – את בית המשפחה שלו, שם צולמה הסדרה, ואת ויקטור עידה, נגן קאנון ובוהמיין עיראקי, שגילם את אב המשפחה. עידה לא היה שחקן (למעט תפקידים קטנטנים בסרטים של ג'ורג' עובדיה) והרעיון לשלב אנשים שאינם שחקנים בסדרת טלוויזיה היה כמעט בלתי נתפס. הפקה כל כך מהודקת ומתוקצבת לא יכולה להרשות לעצמה התגלחויות של אנשים לא מקצועיים, אבל עידה הביא איתו איזה ניחוח תיעודי-אותנטי, ומדמוני ואופק היו כל כך מוקסמים מהרעיון, שמבחינתם הסכר נפרץ, והם החלו ללקט אנשים שאינם שחקנים לתפקידים השונים בסדרה. למעשה, להוציא את דליה שימקו, שושה גורן ויעל הדר, אף אחד בקאסט לא הגיע עם השכלה מקצועית בתחום המשחק. אופן הכתיבה השתנה – קודם מוצאים רעיון כללי, אחר כך מלהקים אליו נונ-אקטור, ואז כותבים עבורו את התסריט.

     

    ויקטור עידה. בעקבותיו לוהקו בעיקר אנשים ללא ניסיון במשחק ()
    ויקטור עידה. בעקבותיו לוהקו בעיקר אנשים ללא ניסיון במשחק
     

    כדי להעמיק את הזיקה הדוקומנטרית נצמדו מדמוני ואופק לחיים עצמם. הצילומים בניו יורק נערכו בבית של אח של אופק שמתגורר בעיר, ואלה שנגעו לקריירת בימוי הפורנו של משה צולמו באולפן פורנו אמיתי עם שחקניות פורנו אמיתיות. בנוסף שילבו השניים אירועים אמיתיים שקרו לשחקנים בעלילת הסדרה. נגר שגילם את צה"ל, אכן התקשה לצלוח את הסלקציה במועדונים במה שהפך לחלק מהעלילה. הקאנון של עידה אכן נגנב ומדמוני זוכר את עצמו יושב ומאזין לו שעות כדי לבנות סביב הנרטיב את אחד הפרקים. הניסיונות המפוקששים של צה"ל לייצר סרט מחאה חברתי מבוססים על החוויות של אופק ומדמוני.

     

    פרק שלם שבו שלמה זלאייט מנסה לגרור את הבנים שלו לבית הכנסת, מבוסס על חוויותיו של מדמוני כנער בבית דתי. "זה אפילו לא אמין כלפי הסדרה כי ברוב הפרקים הוא בלי כיפה", צוחק מדמוני, "אבל פתאום הוא מנסה לגרור את הילד לבית כנסת. לא היה לנו כבוד להמשכיות, התייחסנו לכל פרק כאל סיפור קצר בפני עצמו. וזה דבר שאני מאוד עומד מאחוריו עד היום".

     

    החלוציות של אופק ומדמוני, ששאפו לשלב בין סגנון דוקומנטרי לעלילה בכל ההיבטים של הסדרה, לא תמיד התקבלה בזרועות פתוחות בערוץ המסחרי. בקשת התקשו להתמודד עם הפורמט והתלבטו אם בכלל אפשר לשדר משהו שצולם במצלמה ביתית. "היום זה נשמע כמו מדע בדיוני", נזכר מדמוני, "אבל הם שקלו לצלם את ההום וידאו במצלמת ביתא מקצועית כי לא היה מקובל אז בטלוויזיה שמחזיקים מצלמה ביד או שהצילום רועד. גם בטלוויזיה העולמית. שלא לדבר על זה שיש פרקים שלמים שמורכבים כמעט בלעדית ממכתבי וידאו – אנשים יושבים מול המצלמה ומספרים על משהו שעבר עליהם. פחדו שזה לא דרמטי מספיק, שאין מספיק עלילה.

     

    לא חיפשה שידוך. דליה שימקו ()
    לא חיפשה שידוך. דליה שימקו
     

    הרעיון היה חדשני כל כך שבהקרנה הראשונה לאנשי קשת אפילו מדמוני עצמו הרגיש שהוא עומד על פתחו של פיאסקו. "אני זוכר שהפרק נגמר ובחדר הייתה שתיקה מאוד כבדה, אף אחד לא רצה לדבר ראשון כי זאת הייתה חיה מאוד מוזרה. ואף אחד לא העז לדבר עד שאורי שנער קם ואמר 'רבותיי, זאת הולכת להיות הצלחה גדולה!' ואף אחד לא היה בטוח אבל הבוס נתן רוח גבית אז יאללה, ממשיכים. מדי פעם הייתי פוגש אותם במעלית והם היו אומרים 'באמת שאין לי מושג מה יהיה עם זה'".

     

    אבל שנער צדק. למרות תחרות לא קלה מול "מלרוז פלייס" בכבלים וסדרה על הביטלס בערוץ 1, "בת ים ניו יורק" הפכה להצלחה. היא השיגה 23 אחוזי צפייה בעונה הראשונה והרשימה את אנשי הטלוויזיה בעיקר בעקבות הפילוח של האחוזים האלה – התברר שהסדרה הצליחה מאוד בקרב המסעודות אבל גם בקרב האליטה המשכילה. ניתוח הנתונים הראה שאחוז האנשים שמדליקים את הטלוויזיה במיוחד כדי לצפות בה גבוה מהממוצע.

     

    המילייה העיראקי על הסט הקל על הצילומים. לפעמים דיברו שני היוצרים עם הסבתא (ג'ולייט נמרודי) בערבית, לפעמים תרגם עבורה עידה את הוראות הבימוי, ובחלק מהפעמים התרגומים שלו נכנסו לפרקים כחלק מהסדרה. עידה לקח ברצינות את התפקיד עד כדי הזדהות ממש. כששלמה זלאיט גילה שהבן שלו במאי סרטי פורנו, ויקטור עידא בכה דמעות אמת. שימקו סיפרה באחד הראיונות איתה שבאחת ההפסקות בצילומים עידא ניגש אליה והציע לה בעדינות את עזרתו במציאות שידוך. הוא הופתע מאוד לשמוע שהיא אישה נשואה. על ג'ולייט נמרודי אמר שהיא אשה תובענית, והתמרמר על העובדה שלא משנה כמה פעמים הוא חוזר איתה על השורות שלה, בסוף בצילומים היא אומרת מה שהיא רוצה.

     

    יקיר העדה. יוסי מדמוני (צילום: רן מנדלסון) (צילום: רן מנדלסון)
    יקיר העדה. יוסי מדמוני(צילום: רן מנדלסון)
     

    בעיתונות שווקה "בת ים ניו יורק" כסדרה קומית – כי בכל זאת, במונחים של אז, מה יכולה לעשות סדרה על משפחה מזרחית אם לא להצחיק? – אבל במהלך העונה ההגדרה בתקשורת השתנתה לסדרת דרמה. "הייתה לנו מוטיבציה להצחיק", משחזר מדמוני, "אבל זאת הייתה דרמה. אז הייתה הפרדה ברורה מאוד בין דרמה לקומדיה, היום זה היה נכנס לקטגוריה של דרמה קומית".

     

    ההימור של מדמוני ואופק השתלם. ההחלטה להתבדל מז'אנר הבורקס שעסק במפגשים בין-מעמדיים ולייחד את סביבת הסדרה כמזרחית בלבד, אפשרה להם לספר סיפור עדין, נקי, לא מתלהם ועתיר ניואנסים, על משפחה ישראלית ממוצא מזרחי.

     

    האישור הסופי הגיע מבני העדה עצמה. יום אחד קיבל מדמוני טלפון מוועד העדה הבבלית (גוף שהקימה יהדות עיראק בארץ). בצד השני הסבירה לו נציגת הוועד שהם מעוניינים להעניק לו ולאופק פרס מטעמם, וניסתה לברר בעדינות אם הוא עיראקי במוצאו. מדמוני פירט בפניה את אילן היוחסין שלו, ונמצא זכאי לפרס יקיר העדה.

     

    קיבל ספין אוף. יגאל עדיקא ()
    קיבל ספין אוף. יגאל עדיקא
     

    בין העונה הראשונה (שהכילה שישה פרקים) לבין העונה השנייה (13 פרקים) ניסו מדמוני ואופק להעלות את שכרם. אריק קנלר, סוכן, צפה בעונה הראשונה והציע להם לייצג אותם מול הזכיינית, וכך הפך אותם לכותבים הראשונים לטלוויזיה שהתנהלו עם סוכן. השכר אכן עלה , עונה שנייה יצאה לדרך ו-26 אחוזי צפייה ממוצעים נרשמו בטבלאות. "אם הראשונה הייתה יותר בורקס, השנייה היתה יותר פואטית", מפרט מדמוני. "המעמד האחרון של הסדרה, שאני אוהב עד היום, הוא שולחן האוכל המשפחתי. מישהו לוקח חתיכת אבטיח, מסתכל עליה באור ומתפעל ממנה, ואחד אחד כולם לוקחים ומסתכלים ואפילו ויקטור שלא מבין מה זה, בסוף לוקח, מסתכל ואומר 'באמת יפה'. וזאת פואטיקה שעד היום מרגשת אותי. אנשים יושבים עם אבטיח ביד ומסתכלים עליו".

     

    קשת ביקשה עונה נוספת, אבל אופק ומדמוני כבר רצו להמשיך הלאה. הם הסכימו לסדרת ספין אוף בשם "עלילות דוד", שעקבה אחרי הבן, דוד זלאייט שגילם עדיקא. היא נכתבה על פי מסגרות של סיפורים עממיים – הרשל'ה וחושם - והייתה הרבה יותר מתוחכמת ומודעת מ"בת ים ניו יורק". חלק מהפרקים אפילו התבססו על סיפורים צ'כיים שמדמוני החל לחבב באותה התקופה, כמו הפרק שבו דוד מלווה לחבר 20 שקלים ומנסה נואשות להזכיר לו את החוב מבלי לציין אותו במפורש, או זה שבו דוד זורק אבן ומתברר שהוא מוכשר כל כך שנבחרת כדור הברזל של ישראל מנסה לגייס אותו לשורותיה.

     

    "עלילות דוד" הייתה איזוטרית והעונה הראשונה שלה הייתה היחידה. "המנגליסטים", סרט קולנוע בהשתתפות חלק מהשחקנים שניסה להעתיק את המשפחה העיראקית לעלילה שונה, הוקרן בפסטיבלים אבל לא שחזר את הקונצנזוס אצל המבקרים והקהל. במשך 10 שנים מדמוני המשיך לקבל הצעות עבודה בכל פעם שעלה תסריט שעסק במשפחה מזרחית. כמה שנים אחרי שהסדרה ירדה, הוא הגיש כמה הצעות לסדרות שאחת מהן עסקה במשפחה מזרחית והייתה, לדבריו, "ממש גרועה". הוא הופתע לגלות שהסדרה התקבלה אבל ויתר עליה, "כי באמת יש גבול".

     

    "אני לא חושב ש'בת ים ניו יורק' היתה מתקבלת היום', סיכם מדמוני באחד הראיונות, "אין סיכוי. זאת סדרה שהיא לא סדרתית. אין התפתחות בין כל פרק. השחקנים לוקטו ברחוב. ברגע שמנהלי התוכניות והערוצים התמקצעו, הם סגרו את הברז לניסיונות. הם יודעים מה הם רוצים, ורוצים תמיד את אותו הדבר, משהו שאין בו סיכון. ומרגע שאתה אומר שאתה יודע מה אתה הולך לעשות, אתה עושה את המובן מאליו, שזה תמיד פחות טוב מאשר לנסות ולחפש".


    פורסם לראשונה 05/05/2017 07:48

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים