שנתיים למחאת יוצאי אתיופיה: "האפליה עוד כאן, הדרך לשינוי ארוכה"
עשרה חודשים לאחר פרסום מסקנות ועדת הבדיקה שקמה בעקבות ההפגנות, גם חברי הוועדה חלוקים באשר ליישום ההמלצות. יו"ר הוועדה אמי פלמור אומרת שהמדינה נטלה אחריות על תופעת הגזענות ושהחיכוך עם המשטרה מתמתן, מנגד טוענים: "זה לא אומר שמרביצים פחות"
מאי 2015. אלפי בני העדה האתיופית בישראל יוצאים להפגנות מחאה אלימות שהעלו מחדש לסדר את היום את נושא הגזענות כלפיהם. שנתיים אחרי ודו"ח אחד של ועדת בדיקה שהוקמה בעקבות האירועים, עדיין חלוקות הדעות באשר לשינוי, אם בכלל התרחש, בכל הקשור ליחסים של המדינה והמשטרה כלפי בני העדה. התשובה, כמו תמיד, תהיה תלויה בזהות הנשאל. רק על דבר אחד הרוב מסכימים: הדרך לשוויון ושינוי אמיתי עוד ארוכה.
המחאה ההיא הייתה התפרצות של עשורים שלמים שבהם הועלו טענות לגזענות מצד העדה האתיופית בישראל. אנשי העדה, שנחשבו עד אז כ"נחמדים", החליטו לצאת לרחובות וחסמו את איילון. מה שהצית את הכול היה סרטון שבו צולם שוטר ממרחב איילון מכה את החייל דמאס פיקדו (שמאז הפך לקצין צה"ל; דא"א) ללא כל סיבה נראית לעין. זה היה האות להתפרצות הגדולה, שכללה בתוכה זעם על דחייה חברתית, מעצרי שווא ופתיחת תיקים רבים לצעירים בני העדה.
הוועדה קבעה שהטענות צודקות
התוצאה של ההפגנות, שאף הובילה להפסקתן, הייתה הקמת ועדת בדיקה, שבראשה עמדה מנכ"לית משרד המשפטים עו"ד אמי פלמור. הוועדה בדקה את טענותיהם של בני הקהילה על אפליה מתמשכת בכל תחומי החיים על רקע צבע עורם. על פי מסקנותיה, שהוגשו ביולי 2016, יש צדק בטענות העדה, ובייחוד במדיניות שיטור היתר שהנהיגה המשטרה. הוועדה אף הניחה 53 המלצות מעשיות לתיקון המצב.
"הדו"ח היה הזדמנות לחשבון נפש לאומי ומוסדי, להסתכלות פנימה וניסיון להבין מה השתבש אחרי עשרות שנות עלייה והשקעה של מאות מיליוני שקלים, ואיך ניתן לתקן", אמרה השבוע פלמור ל-ynet. "הדבר הראשון שהשתנה הוא ההכרה ונטילת האחריות של הממשלה לקיומה של גזענות מוסדית".
נטילת האחריות, כפי שמכנה אותה פלמור, כוללת סדרה של פעולות במגוון משרדים (העיקריים שבהם: בריאות, חינוך, תרבות וספורט, משפטים, ביטחון פנים) של יישום המלצות הצוות למיגור הגזענות שאימצה הממשלה. "במשרד המשפטים נבחר עו"ד אווקה זנה לעמוד בראש יחידת תיאום המאבק בגזענות, יחידה שתפקידה לקבל תלונות ולוודא טיפול ממשי בהן, לעקוב אחר יישום כלל ההחלטות (כולל שינוי הנחיות יועמ"ש, נהלים חדשים במשטרה בנושאים שונים, תיקון תקנות וכדומה) ולקדם המלצות שעוסקות בהנכחה החיובית של יוצאי אתיופיה במרחב הציבורי. חד-משמעית, ניתן לומר שבשנה החולפת ניתנו החלטות במערכת המשפט שמעידות על הפנמת ממצאי והמלצות הדו"ח, אזרחית ופלילית".
גם בנושא היחסים שבין המשטרה לעדה גורסת פלמור כי ישנה רגיעה. "חד משמעית ניתן לומר שהחיכוך הבלתי נסבל בין המשטרה לבני הקהילה משתנה, מתמתן", היא אומרת. "גם הנוכחות של סיפור גבורת יהדות אתיופיה בדרכה לישראל חודר ביתר שאת לתודעה הציבורית ולמערכת החינוך. מדובר בתחילתו של תהליך שיצא לדרך עם המחאה האדירה של הקהילה, ונדרשים מעקב אזרחי ומוסדי וסבלנות, כדי לוודא שימשיך עד שיביא לשינוי המיוחל בחיי היומיום של אזרחי ישראל יוצאי אתיופיה".
השינוי במשטרה לא חלחל מספיק לרמת השטח
בקהילת יוצאי אתיופיה עדיין מתייחסים בחשדנות לדברים. מצד אחד הם אומרים שאכן יש הפקת לקחים מצד המשטרה, שלא מבצעת יותר מעצרים בסיטונאות, אך מצד שני טוענים כי ייתכן והמשטרה רק הפכה מתוחכמת יותר מתוך ידיעה שהכול מתועד.
"השאלה הנכונה היא האם הירידה בכמות העצורים היא תוצאה של שינוי שהמשטרה עברה או נהלים ששונו, ואם אכן שונו - שיציגו אותם", אומרת האקטיביסטית עו"ד שלומית ברהנו, חברת ועדת פלמור. "אנחנו אמנם שומעים על פחות אירועי אלימות של שוטרים כלפי בני העדה, האם זה בגלל הנוהל או שהם עושים זאת בצורה מתוחכמת יותר? זה לא אומר שהם מרביצים להם פחות. האם משתמשים פחות בטייזר? איפה הנתונים האלה? שיראו לנו. במערכת המשפט רואים שינוי בכמה פסקי דין, למשל פיצוי של 120 אלף שקל לזוג שספג אמירה 'כושים'. זה מאותת שהמערכת תגלה אפס סובלנות".
פנטהון דוויט, מנכ"ל עמותת "טבקה – צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה", סבור כי המחאה השיגה תוצאות אדירות, אולם אנחנו נמצאים רק בתחילת הדרך. "המחאה יצרה תודעה ציבורית גדולה וגם תודעה ממסדית. בפעם הראשונה המדינה הבינה כי יש בעיות ביחס שלה כלפי בני הקהילה", אומר דוויט. "יש מאמץ גדול מצד המדינה ליישם את מסקנות הדו"ח, אבל זה לא מספיק, הדרך עוד ארוכה עד שבני הקהילה ירגישו שהמדינה מתייחסת אליהם כשווים. העבודה שלנו כבני העדה היא לדרוש מהמדינה לתרגם את הנכונות למעשים".
בנושא המשטרה עורך דוויט הפרדה בין הדרג הפיקודי לדרג בשטח. "אנחנו עובדים צמוד עם המשטרה על מנת לסייע להם ליישם את המלצות הדוח. יש נכונות אבל השוטר בשטח עדיין מתנהג בצורה ברוטלית כלפי צעירים מבני הקהילה, זה לא חלחל מספיק למטה", הוא אומר. "ברמת המפקדים ומפקדי התחנות יישום ההמלצות מובן להם, אבל השינוי חייב להיות אצל השוטר שפוגש את הצעיר ממוצא אתיופי בפועל ומתייחס אליו כחשוד תמידי".
אבי ילאו, פעיל חברתי ומי שהיה חבר בוועדת פלמור, סבור שההישג הגדול הוא עצם ההכרה בבעיות העדה ובגזענות שנוצרה. מנגד הוא חושב שהאזרח לא ממש מרגיש את השינוי."לעניות דעתי, המחאה השיגה הרבה, בין היתר הכרה מצד הממסד ויצירת תודעה ציבורית גדולה, אבל האזרח הפשוט ממוצא אתיופי לא מרגיש בשטח שחל שינוי דרמטי בעקבות אותה מחאה", הוא אומר. "יש עדיין פערי שכר גדולים, מחצית מהאוכלוסיה מתחת לקו העוני והנושא של אברה מנגיסטו מתורגם בציבוריות הישראלית כסיפור של הקהילה בלבד, ולא כסיפור של כל ישראלים. גם בעוד עשור נושא הגזענות ימשיך ללוות ולהעסיק אותנו. זה לא ייפתר בזמן הקרוב, ולכן המאבק לא תם ורק התחיל".
לפנייה לכתב/ת 
